עברית English זרקור על לב הסכסוך הישראלי פלסטיני, תוך דיון ביקורתי והצעת חלופות שונות, הכוללות נתונים ומפות יחודיות, לסוגיות שעל סדר היום הלאומי- פליטים, ירושלים, התנחלויות, גבולות,ביטחון, גדר ההפרדה, הינתקות,היתכנסות, מפת הדרכים , יוזמת ז'נבה, אש"ף וחמאס, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית ועוד.

 

תאריך ושעה
 




דף הבית >> מאמרים >> מאמרים התנתקות והתכנסות >> "התכנסות עם חילופי שטחים " (כנס עצוב המרחב של מכון טרומן באונ' העברית)
 

"התכנסות עם חילופי שטחים " פורסם במסגרת "עיצוב המרחב בישראל" 13 באפריל 2008
התיישבות ביהודה ושומרון- אסטרטגיה יישובית: התכנסות עם חילופי שטחים מועטים/ שאול אריאלי[1]



רעיון חילופי שטחים מכיל בחובו את ההכרה וההסכמה לחלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות במסגרת הסכם קבע. חילופי השטחים הינם הפתרון שבא לענות על המתח המתקיים בין מפעל ההתנחלות הישראלי לבין התביעה הפלסטינית המעוגנת בהחלטות הקהילה הבינלאומית לנסיגה ישראלית מלאה לגבולות 67. מפעל ההתנחלות הישראלי בשטחי הגדה המערבית, לאחר כיבושה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, מגיע כיום להיקף של 275 אלף ישראלים ב-130 ישובים ביהודה ושומרון, ו-180 אלף ישראלים במזרח ירושלים. ישראל, הפלסטינים והקהילה הבינלאומית מודעים לאי יכולתה של כול ממשלה בישראל להביא לפינויים של כחצי מיליון ישראלים. מנגד, הפלסטינים, בהנהגת מחמוד עבאס, דורשים כי הבסיס הטריטוריאלי להסכם הקבע יהיה החלטה 242 בפרשנות של כל השטחים תמורת שלום, אך מציעים גם חילופי שטחים בהיקף של 2 אחוזים (124 קמ"ר). בכדי להתמודד עם המתח הזה ולהציע הצעות המאפשרות להפיגו יש להכיר ולהבין את הגישות השונות ביחס למסגרת הפוליטית של שני העמים ותנועותיהם הלאומיות בארץ ישראל- שילוב או הפרדה. את הגישות השונות ביחס לפריסתה של ההתיישבות היהודית בגדה המערבית- ביטחונית, כלכלית ודתית. ואת העקרונות לקביעת גבולות בכל שעה שנבחרת חלופת ההיפרדות.

הגישות והעקרונות להתיישבות היהודית בארץ ישראל ולהפרדה בינה לבין הישוב הערבי


שתי חלופות מדיניות עומדות בפני שתי הקהילות ותנועותיהן הלאומיות, המסתופפות בשטחי ארץ ישראל: הפרדה מדינית וטריטוריאלית בדמות שתי מדינות לאום - המתבססת על החלטות בינלאומיות מוכרות ועל הסכמים והבנות שנוצרו בין הצדדים, או ישות מדינית אחת לשני העמים, בין הים לירדן. הפלסטינים, ערביי ארץ ישראל, התנגדו בעבר לכל אפשרות של חלוקה ואף יצאו למלחמה בה בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 (החלטה מספר181). הם לא הכירו בזכותה של מדינה יהודית להתקיים, שללו את הצהרת בלפור, את נוסח המנדט הבריטי ואת החלטת החלוקה, והכריזו כי בכוונתם להקים מדינה ערבית דמוקרטית חילונית שבה יחיו יחדיו מוסלמים, נוצרים ויהודים, אך אלה האחרונים יוכלו להישאר בפלסטין רק אם גרו בה לפני "הצהרת בלפור". ארבעים שנה מאוחר יותר נאלץ הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), נציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני, להשלים עם החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, המכירות בחלוקת הארץ, ובזכותה של מדינת ישראל להתקיים במסגרת גבולות בני קיימא וב-1993 החליף יו"ר אש"ף, ערפאת, עם ראש הממשלה רבין, מכתבים להכרה הדדית. יחד עם זאת, תנועת החמאס, שקמה ברצועת עזה ב-1988, זכתה בבחירות למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2006, הרכיבה את ממשלתה שפורקה לאחר השתלטותה על כל רצועת עזה בכוח ביוני 2007, ממשיכה לדבוק בפומבי בתפישה על פיה מתקיימת רק "פלסטין אחת בין הים לנהר" ועל הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם שבישראל.

העמדה הישראלית בסכסוך זה עברה גם היא תהפוכות, שניתן לחלקן לשתי תקופות עיקריות: את הראשונה, בין השנים 1922 ועד 1967, ניתן לכנות מ"שילוב (העם הפלסטיני מוכל כפרטים במדינה היהודית בכל ארץ ישראל המערבית) ל"הפרדה" (פוליטית ופיזית בין שני העמים). "השילוב" תקף לחלקה הראשון של התקופה, עד להצעת וועדת פיל ב-1937 בה אומצה גישת "ההפרדה" ששלטה עד ל-1967.(אם כי חלקו של העם הפלסטיני שנותר במדינה היהודית זכה לשילוב). את התקופה השנייה, בין השנים 1967- 2007, ניתן לכנות מ"הכלה להפרדה". השנים 1967-1993 מתאפיינות במדיניות "ההכלה" של שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בשטחי המחייה של הישראלים אך ללא כוונה ל"שילוב" של האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בם. יחד עם זאת התקיימה פעילות מדינית להעברת השטחים המאוכלסים בצפיפות לירדן או להעניק לפלסטינים בם אוטונומיה תרבותית. מ-1993 ועד היום חזרה לשלוט בכיפה מדיניות "ההפרדה" בין שני העמים לשתי ישויות פוליטיות נפרדות, הן באמצעות מהלכים מדיניים והן במהלכים חד צדדיים, ויש כאלו המבקשים להחיל את ההפרדה היזומה אף על חלק מערביי מדינת ישראל [2].

קביעת גבולותיה של ארץ ישראל המנדטורית בשנים 1920-1923, בהמשך ל"הצהרת בלפור" וכתב המנדט, הגדירה את המרחב הטריטוריאלי שהועמד אז לרשות העם היהודי לבנות את ביתו הלאומי. ראשי הציבור היהודי בארץ היו בטוחים שעלייתם לארץ של מיליוני יהודים, בתמיכתם של הבריטים ובהתאם לכתב המנדט של חבר הלאומים, תגרום לכך שבתוך שנים מעטות ייווצר וישלוט רוב יהודי בכל שטחה של ארץ ישראל המערבית. זו תוכרז כמדינת העם היהודי. בגבולותיה של זו יחיה גם מיעוט הערבי, אשר לא ינושל מאדמתו וייהנה מן הפריחה הכלכלית שיביאו היהודים[3]. צמיחתה של התנועה הלאומית הפלסטינית ויציאתה כנגד החזון הציוני בגל של אירועי דמים, ששיאם במרד הערבי שהתחולל ב-1936, ואי עלייתם של המוני היהודים, הבהירו להנהגה הציונית בראשות חיים ווייצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ודוד בן גוריון, לימים ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, כי קיומן של שתי התנועות הלאומיות הללו במסגרת מדינית אחת איננו אפשרי, וכי אין מנוס מחלוקתה של הארץ ביניהן. אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, בראשותו של זאב ז'בוטינסקי, שללו את רעיון החלוקה וטענו כי מהלך כזה יחסום את האפשרות לקלוט את מיליוני היהודים הממתינים בגולה[4]. שלילת כל אפשרות של חלוקה הייתה גם עמדתו של הזרם הדתי בתנועה הציונית, שהתנגד לצמצום מרצון של "גבולות ההבטחה". המחלוקת הזאת הוכרעה מדינית פעמיים, לטובת רעיון החלוקה: בפעם הראשונה ב-1937 , עם פרסום דו"ח וועדת פיל ובפעם השנייה עם קבלת החלטת האו"ם על החלוקה ב-1947[5].

השלמתה של התנועה הציונית עם רעיון חלוקת ארץ ישראל של הוועדה המלכותית הבריטית (וועדת פיל) בפעם הראשונה, ב-1937, נסמכה על ההכרה כי צמצום שטחו של הבית הלאומי היהודי הוא תנאי להקמתה של מדינה יהודית עצמאית ודמוקרטית בשטחי ארץ ישראל. השלמה זו הביאה בהכרח לצורך לקבוע את עקרונות ההפרדה המדינית והטריטוריאלית בין שני העמים. הסוכנות היהודית גיבשה בתגובה לדו"ח הוועדה{פיל} תוכנית חלוקה משלה והגישה אותה במאי 1938 לוועדת החלוקה הבריטית בראשותו של סר וודהד. בתהליך זה נתקבעו בתודעת ההנהגה היהודית שלושה עקרונות מנחים ביחס להפרדה בין שני העמים ואלה ליוו אותה עד ימינו.

העיקרון המנחה הראשון התייחס לסוגיה הביטחונית. בניגוד להצעת ההסתדרות הציונית בוועידת ורסאי ב-1919 לקביעת גבולותיה של ארץ ישראל, שהתבססה על שיקולים כלכליים, נקבע בעיקרון זה כי יש לקבוע גבולות בני הגנה, וזאת כלקח מאירועי הדמים של המרד הערבי ב-1936. בדיוני הנהלת הסוכנות וועדת הגבולות נטען כי גבולות שקשה להגן עליהם מזמינים מעשי תוקפנות וסכסוכי גבול. המתדיינים הרחיקו ראות וביקשו גבולות בני הגנה לא רק כנגד שימוש ברובים ובמכונות ירייה אלא גם כנגד "ציוד משוכלל משני הצדדים, ארטילריה כבדה, אווירונים וכדומה".[6] בנוסף לגבולות ברי הגנה ביקשה הסוכנות היהודית, כי שטח המדינה יעניק עומק אסטרטגי אשר יאפשר מרחב מחיה למספר מרבי של אזרחים שיהיה בכוחם להגן על גבולות המדינה ההולכת וקמה[7].



העיקרון המנחה השני התייחס להיבט הדמוגראפי. הסוכנות היהודית ביקשה להוסיף על 5,000 הקילומטרים הרבועים שהוקצו למדינה היהודית על ידי ועדת פיל שטחים המאוכלסים במספר קטן של ערבים. בנוסף להנחיה שקיבלה ועדת החלוקה מממשלת בריטניה, למתוח קווי גבול שיכללו מספר מועט ככל שאפשר של ערבים ושל מפעלים ערביים במדינה היהודית ולהיפך, ולאור העובדה כי ממשלת בריטניה שללה את המלצת ועדת פיל להעברה כפויה של תושבים, ראתה הנהלת הסוכנות ברוב יהודי ניכר במדינה היהודית והדמוקרטית אינטרס ביטחוני ופוליטי מן המעלה הראשונה.

שני היבטים אלה, הביטחוני והדמוגראפי, תוך איזון השפעותיהם המנוגדות, הביאו את הסוכנות היהודית לתבוע שטחים נוספים למדינה היהודית, שערבים אינם יושבים בהם. בשומרון, לדוגמה, היא ביקשה להרחיק את הקו מזרחה, ולמקמו בדומה לקו שנוצר מאוחר יותר בעקבות מלחמת הקוממיות והסכמי רודוס - מבית שאן דרך ואדי ערה ועד ללטרון. ביהודה ובדרום הארץ היא העדיפה להשאיר את מרביתו של השטח תחת מנדט בריטי, מתוך ההנחה כי תוכל לספח אותו בעתיד, באמצעות התיישבות יהודית.

התיישבות יהודית היתה, אכן, העיקרון המנחה השלישי. הצעת הוועדה המלכותית הבהירה כי אזורים בהם תהיה נוכחות של יישובים יהודים יכללו בתחומי המדינה היהודית. לפיכך, לאחר דחיית ההצעה הציונית ורעיון החלוקה על ידי וועדת וודהד, ראתה הסוכנות היהודית בפריסת ההתיישבות היהודית מכשיר לקביעת גבולותיה של המדינה היהודית. בעשור האחרון לשלטון הבריטי בארץ ישראל התגברה תנופת ההתיישבות היהודית וזו נפרסה אל עבר הגליל המערבי, עמק בית שאן והנגב, מתוך כוונה לקבוע עובדות דמוגרפיות, לקראת השלב הבא של חלוקת שטחי ארץ ישראל.[8]



1977-1967- הכלת השטחים תוך שילוב כלכלי והפרדה התיישבותית

מלחמת ששת הימים, בה כבשה ישראל את הגדה המערבית ורצועת עזה, פתחה מחדש את הוויכוח בין הכלה להפרדה - בכל הנוגע לקשרים שבין מדינת ישראל לעם הפלסטיני. הוא ניטש ראשית לכל בתוך תנועת העבודה עצמה, שהנהיגה את המדינה באותן שנים. בראש המחנה שצידד בהכלה מדינית של השטח תוך שילוב כלכלי בין שני העמים עמד שר הביטחון משה דיין, מראשי רפ"י, אשר נתמך על ידי שמעון פרס, אף הוא מרפ"י[9], ומנגד עמדו שוללי האינטגרציה, ראשי מפא"י ו"אחדות העבודה",[10] לוי אשכול, ראש הממשלה, פינחס ספיר, שר האוצר, ישראל גלילי, שר ההסברה ויו"ר וועדת שרים להתיישבות, ואף יגאל אלון.[11] הראשונים ראו בשילוב כלכלי ובמתן חופש תנועה לערבים בכל שטחי ארץ ישראל, דרך למימוש היעדים הלאומיים הציוניים, תוך כיבוד תרבותם, חירותם האישית והקהילתית של הפלסטינים, זאת מבלי להעניק להם זכות להגדרה עצמית בדמות מדינה ערבית עצמאית.

האחרונים ביקשו להיפרד מהשטחים המאוכלסים בצפיפות על ידי פלסטינים לטובת ירדן. הם ראו במרבית שטחה של הגדה פיקדון מדיני שיישמר בידי ישראל לקראת הסדר שלום עם ירדן – שבמסגרתו תיסוג ישראל משטחים המאוכלסים בצפיפות על ידי פלסטינים.[12]

מדיניות השילוב של דיין צלחה בתחומי המסחר, התיירות, התעסוקה, התשתית והבריאות - על חשבון התפתחותה האוטונומית של הגדה המערבית - אך היא נבלמה בכל הנוגע לנושא ההתיישבות. באוגוסט 1968 הגיש דיין לממשלה תוכנית לביסוסה ופיתוחה של האחיזה הישראלית בגדה המערבית, אשר במסגרתה ביקש להקים על "גב ההר" ארבעה מרכזים עירוניים, שיהיו סמוכים לערים הפלסטיניות הראשיות, כדי לשנות את המאזן הדמוגראפי הקיים שם, אך ממשלת אשכול דחתה אותה.

בתחום ההתיישבות נחלה הצלחה ראשונית דווקא תוכניתו של אלון, אשר הוצגה לממשלה כבר ביולי 1967, ומטרתה היתה להבטיח את אופייה היהודי של ישראל וביטחונה, תוך התחשבות בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית.[13] אלון ביקש להשיג זאת על ידי השארתן של עזה וירושלים[14] בידי ישראל ובאמצעות פריסתה של התיישבות יהודית בבקעת הירדן ועל המורדות המזרחיים של מדבר יהודה והשומרון. אלון אף הציע לקבוע את נהר הירדן ואת הקו החוצה את ים המלח כקו הגבול של ישראל עם ממלכת ירדן. כדי שגבול זה יתקיים למעשה ולא רק להלכה, צריך היה, לדעתו, לספח לישראל רצועה ברוחב עשרה עד חמישה-עשר קילומטרים לאורך הבקעה, עד לים המלח. גבולה המערבי של בקעת הירדן חייב היה, לדעתו, להתבסס על שורה של מאחזים טופוגרפיים מתאימים, תוך הימנעות מרבית מהכללת אוכלוסייה ערבית גדולה באזורים אלה. בריחתם של חמישים אלף פלסטינים מבקעת הירדן יצרה למעשה חיץ של מרחב ריק מיישובים ערביים בין היישובים הערביים באזור ההר לבין ממלכת ירדן. ממשלת ישראל. אף שלא אימצה את תוכנית אלון, החלה להפוך את בקעת הירדן לחבל התיישבות, במטרה להגן על גבולה המזרחי מפני התבססותה האפשרית של קואליציה ירדנית-סורית- עיראקית ("החזית המזרחית").

בגבולה המערבי של הגדה, שהיה מאוכלס בצפיפות על ידי אוכלוסייה פלסטינית, ביקש אלון להנהיג תיקוני גבול מזעריים של "הקו הירוק" ואילו ב"גב ההר" שבגדה הוא תבע להימנע מהקמת יישובים יהודיים וגרס שיש לשמר אזור זה כאוטונומיה ערבית לטובת הסדר קבע עתידי.[15] את כל אלה ביקש אלון, כמו ראש ממשלתו, גולדה מאיר, לקבוע בהסדר שלום עם ירדן.

בספרו "פנקס שירות", סיכם יצחק רבין ביחס למרכיב ההתיישבות את כהונתו כראש ממשלה בשנים 1974-1977, לאחר שהחליף את גולדה מאיר וחתם את התקופה בה תנועת העבודה שמרה ברציפות על שלטונה מאז קום המדינה, בדברים הבאים:

שלושים ושלושה יישובים, כחמישים אחוז מכלל היישובים שקמו מעבר ל"קו הירוק", מאז מלחמת ששת הימים ב-1967- הוקמו בשלוש שנות כהונתה של הממשלה בראשותי, כפוף לכללים של תפישה מדינית וביטחונית באשר לגבולות השלום במזרח התיכון. הממשלה אימצה לה מדיניות ביטחונית מוגדרת, היכן ראוי להתיישב והיכן לא. ברמת הגולן, בבקעת הירדן, באזור ירושלים ובגוש עציון, ובפתחת רפיח - כן. מגילת ההישגים בשטחים אלה מדברת בזכות עצמה. בשומרון- לא! ללב הגדה המערבית, המאוכלס בצפיפות על ידי הערבים, אל לנו לדחוק מתיישבים יהודיים. התיישבות דרמטית כזאת יש בה מסממני הראווה וההתגרות בערבים ובארצות הברית, ואין בה צורך והצדקה מבחינה ביטחונית".

בהמשך הוא מדגיש את מאבקו בגוש אמונים שביקש את ההיפך: "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר- סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית. נגד תפישתם הבסיסית, הנוגדת את בסיסה הדמוקרטי של ישראל, היה הכרח להיאבק מאבק אידיאי, החושף את המשמעות האמיתית של עמדות הגוש ודרכי פעולתו.[16]



לאחר עשר שנות שלטונו של "המערך" וערב המהפך הפוליטי בבחירות של 1977, עמדה אוכלוסיית המתנחלים בגדה המערבית וברצועת עזה (ללא מזרח ירושלים) על חמשת-אלפים נפש, שהתגוררו בעשרים ושמונה יישובים חקלאיים בשלושה אזורים בלבד: רובם בבקעת הירדן- מרחב הביטחון המזרחי, ויתרתם בגוש עציון וחבל עזה.[17] עקרונות הביטחון והפריסה הדמוגרפית, שנקבעו ב-1937 הנחו בשנים הללו את קובעי המדיניות, כשאלה שבאו לקבוע את מקומה והיקפה של ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית, באזורים מעוטי אוכלוסייה ערבית .

.

1977-1993- "יורשים את הארץ"

אריאל שרון נתמנה לשר החקלאות בממשלת בגין הראשונה ונכנס לתפקידו ביוני 1977. הוא חבש אז כובע פוליטי-ביצועי נוסף, בהיותו יו"ר ועדת השרים להתיישבות[18]. למרות שטען בריאיון שהעניק לידיעות אחרונות בסוף אותו חודש כי "...החלטותיי יהיו חקלאיות ולא אידיאולוגיות", ביקש שרון להקדיש את כהונתו ליישוב השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים באמצעות מתנחלים יהודים. הוא גרס כי הכיבוש הצבאי הינו זמני ובסופו של דבר ייקבעו גבולות הארץ על ידי המחרשה והדמוגרפיה. הוא ראה בגישה זו המשך טבעי לתפישת ההתיישבות של מפא"י, ושלל את האבחנה המדינית והמשפטית בין התקופה בה פעלה התנועה הציונית טרם הקמת המדינה לתקופה בה זכה העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית משלו.

כבר בספטמבר 1977, הגיש שרון את תוכניתו לקבינט הביטחוני שהתכנס לדיון מיוחד על עתיד יהודה ושומרון. תוכנית זו באה לענות, לתפיסתו, על הבעיות המרכזיות הניצבות בפני מדינת ישראל בגבולה המזרחי, ובהן התפשטות האוכלוסייה הפלסטינית - שמתאפיינת בהתרבות טבעית מהירה ביחס לזו הישראלית - אל שטחים שממערב ל"קו הירוק" ההולך ומתפוגג; שליטתו הטופוגרפית של אזור "גב ההר" ומורדותיו המערביים של השומרון על מישור החוף המאוכלס בצפיפות רבה על ידי יהודים; היעדר עומק אסטרטגי לישראל אל מול "חזית מזרחית" המורכבת מקואליציה צבאית של ירדן, סוריה ועיראק.[19]

התוכנית כללה מספר מרכיבים שחלקם הופיעו כבר בתוכניתו של יגאל אלון ויושמו אז הלכה למעשה, וב"תפישת הגושים העירוניים" של משה דיין, אשר לא אושרה בזמנו.

הראשון בהם – הקמת יישובים עירוניים על "גב ההר" ועל המורדות המערביים של השומרון, שנועדו למנוע "זליגה" של אוכלוסייה פלסטינית לתוך ישראל, ליצור חיץ יהודי בינה לבין ערביי ישראל היושבים בוואדי ערה ו"במשולש הקטן" ולשלוט על גבעות המפתח החולשות על מישור החוף ושדה התעופה בלוד. יש לציין כי שרון בחר בישובים בעלי אופי עירוני משום שהינם יחסית, קלים להקמה, שיווק ואכלוס, וזאת בשונה מן האופי החקלאי שאפיין עד כה את ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן בגוש עציון ובחבל עזה, שהוקמה בהשראת תוכניתו של אלון, שביקש להמשיך את מסורת "ארץ ישראל העובדת". גם שמעון פרס, חסיד הגישה המשלבת, בדומה לשרון ובניגוד לאלון, החשיב למדי את המרכיב הזה. לדעתו, "ההתיישבות בשיפוליהם המערביים של הרי שומרון ויהודה תגאל אותנו מקללת המותניים הצרים של ישראל...".[20] מרכיב זה בתוכנית שרון כונה "מרחב הביטחון המערבי", ועתיד היה להיתחם על ידו באמצעות גדר, תחת הכינויים "מרחב התפר" ו"גדר ההפרדה" – עשרים וחמש שנים מאוחר יותר.

המרכיב השני היה השלמת שרשרת היישובים היהודים שהוקמו במסגרת תוכנית אלון לאורך הירדן, מבית שאן ועד לים המלח, לרבות ה"מדרגה" שממערב לבקעה, על מנת ליצור אזור חיץ ביטחוני אל מול "החזית המזרחית", וחיץ דמוגראפי בשטחים שהתרוקנו מתושביהם הפלסטינים, בין תושבי הגדה המערבית לאלה המתגוררים בגדה המזרחית. מרכיב זה זכה גם הוא להיקרא בפי שרון "מרחב הביטחון המזרחי".

המרכיב השלישי , שהופיע אך לא מומש בתוכנית אלון, חיזוק הבירה ירושלים והפרדה בין צפון הגדה לדרומה, באמצעות הקמת חגורה של שכונות ויישובים יהודיים מסביב למזרח ירושלים הערבית, מגוש עציון ואפרת בדרום, מרחב מעלה אדומים (עד ל"שומרוני הטוב") במזרח ובית אל ועופרה בצפון. זהו מרכיב המתיישב היטב עם תפישתו של שמעון פרס אותה פירט בספרו כעת מחר, על פיה יש ליצור רצף חדש של התיישבות, תוך כדי "ביצור ירושלים והריה, מצפון, ממזרח, וממערב, על ידי הקמת ערי משנה, פרברים ויישובים - מעלה אדומים, עופרה, גילה, בית אל , גבעון..."[21] לימים, עת ישב פרס, ואחריו שרון, על כס ראש הממשלה, יזכה אזור זה לכותרת "עוטף ירושלים".

המרכיב הרביעי, סלילת כבישי רוחב שיחברו בין מרחב הביטחון המערבי לזה המזרחי, בעיקר לצורך הנעת כוחות מזרחה בשעת חירום, ואבטחתם באמצעות יישובים יהודיים שיוקמו לאורכם[22]. שיטה זו של הקמת ישובים לאורך הצירים לא השתנתה גם ארבעים שנה מאוחר יותר, שעה ששרון וממשלתו העלימו עין והכשירו את שרשרת המאחזים הלא חוקיים שנבנו לאורך כביש 446 בקטע המחבר בין חוצה שומרון לבית אריה בכדי ליצור רצף התיישבותי נוסף במרחב ה"תפר" בין אריאל ל"קו הירוק".

את הצגת תוכניתו סיכם שרון בפני הממשלה במילים הבאות: "אני המפא"יניק היחיד בממשלה הזו. אני לא מדבר כאן כדי שדברי יוקלטו לפרוטוקול. שיקלו היטב. ברגע שזה יאושר, אני הולך לעשות זאת".[23]

הממשלה אכן אישרה את התוכנית בשני באוקטובר והיא הוצגה בפני הכנסת בתשיעי בנובמבר, כדי ששרון ימשיך את מה שממילא התחיל כבר שלושה חודשים קודם לכן, שעה שוועדת ההתיישבות אישרה, בעשרים ושישה ביולי 1977, בישיבה שארכה עשרים דקות, להכיר באלון מורה, מעלה אדומים ועופרה כיישובים חוקיים לכל דבר.[24]

האישור שנתנה הממשלה לביצוע תוכנית שרון אפשר להעמיד את התקציבים הנדרשים לביצור ביטחונה של מדינת ישראל ולעיצוב גבולות הקבע שלה[25] על פי תפיסתו של האיש. בכך הושם באופן זמני הקץ לאופציה של חלוקת הארץ והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה ורצועת עזה. בניגוד לאלון ורבין, שראו ברציפות ובצפיפות האוכלוסייה הפלסטינית ב"גב ההר" ובסמוך ל"קו הירוק" מרכיב שיש להימנע מלשלוט בו ולשמר אותו לקראת ולטובת הסדר קבע, שרון התייחס אליו כגורם שיש להחלישו ולבתרו, על מנת לאפשר שליטה ביטחונית ומדינית של ישראל בשטחי הגדה והרצועה.

מושגים המלווים את השיח הציבורי היום, כמו "מרחב התפר המערבי" ו"עוטף ירושלים", נולדו באותה החלטה, שביקשה לנכס את הפיקדון הטריטוריאלי להסדר עם ירדן או הפלסטינים, באמצעות יישובה של הגדה המערבית ביהודים.

לשרון ולממשלת הליכוד בראשות בגין היה שותף פעיל ביותר במפעל ההתנחלות - "גוש אמונים" - שהוקם ב-1974, ואשר השקפת עולמו נסמכה ונשענה על תורתם של הרבנים אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), מקים הרבנות הראשית לישראל ומייסד ישיבת מרכז הרב, ובנו, הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה). הראי"ה האמין כי קדושת עם ישראל וארץ ישראל היא נצחית, וכי תנועת שיבת ציון המתחדשת מבשרת את ימות המשיח. על פי תפיסה זו, הקמת מדינת ישראל היתה צעד חשוב בתהליך הגאולה, שהחל עם שיבת ציון המודרנית. כיבוש שטחי ארץ ישראל ואיחוד ירושלים היוו שלב נוסף וחשוב בקידום התהליך המשיחי. לפיכך, ראו אנשי "הגוש" לחובה להם להשלים את המפעל הציוני ביישובם של שטחי הגדה, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני.[26] ואכן, בתוך ארבע שנים הקים שרון לבד ויחד עם "גוש אמונים" ויורשיו שישים וארבעה יישובים יהודיים בגדה המערבית. בשלב הראשון היו מרביתם לא יותר מאשר קומץ אוהלים וצריפים, אבל אלה יצרו תשתית פיזית ומשפטית להתיישבותם של רבע מיליון ישראלים בגדה המערבית, להוציא מזרח ירושלים, עד לסוף שנת 2005[27].

במרוצת השנים יצרה תנועת ההתנחלות היהודית בשטחים מערך יישובי מפוזר, שתקע טריזים בין גושי ההתיישבות הכפרית הפלסטינית. עם זאת, לא נוצרה שם עקב כך שליטה יהודית דומיננטית - לא מבחינת שיעור האוכלוסייה היהודית בהשוואה לזו הפלסטינית, ולא בהיקף השטח שתפסו ההתנחלויות בפועל. מערך היישובים הישראלים היה מקביל לזה הפלסטיני ולא משלים לו. הוא נשען על התיישבות עירונית ולא חקלאית, התפרס על רכסי ההרים והגבעות ולא על מורדותיהם, נתמך ברשתות כבישים-מקשרים בין ההתנחלויות לישראל ולא כאלה שהתחברו לערים פלסטיניות קיימות. לכן, לימים יילחמו חלק מיישובים אלה על עתידם המדיני במסגרת "מרחב התפר" ויכללו במושגים כמו "האצבעות" של אריאל או קדומים, המפלסות את דרכן בפיתולים אינסופיים בין היישובים הפלסטיניים לעומק של עשרים קילומטרים מזרחה ל"קו הירוק".

ממשלת האחדות של אמצע שנות השמונים, בראשותם של שמעון פרס ויצחק שמיר, לא שינתה את מדיניות ישראל בכל הנוגע לעתיד השטחים. רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, החלו להיחרץ סדקים ראשונים במדיניות זו ואלה התרחבו לאחר ועידת מדריד באוקטובר 1991, עת שימש יצחק שמיר כראש ממשלה, ו"הושלמו" עם נעיצת הסיכה האחרונה בחלום ארץ ישראל השלמה - מהלך שהתרחש בד בבד עם התייצבותו של יצחק רבין בראשות ממשלת ישראל ב-1992 והתגבשותם של הסכמי אוסלו ב-1993.

ערב המהפך הפוליטי ו"התפיסתי" ב-1993, הגיע מניין המתנחלים בשטחים - להוציא את מזרח ירושלים - ל- 109,100, אשר התגוררו במאה שלושים וארבעה יישובים.[28] תפיסת ההתיישבות הביטחונית של שרון וההתנחלות המשיחית שחדרו ללב השומרון וללב יהודה המאוכלסים בצפיפות על ידי הפלסטינים, יצרו מציאות החדשה, עמה נאלץ להתמודד ראש הממשלה רבין בהסכמי אוסלו ושרון עצמו שעה שנאלץ לתחום את גבולות ההתיישבות היהודית בגדר.



1993- 2002 – כשלון ההיפרדות המוסכמת ולידתה של ההפרדה החד צדדית

רבין היה אמון מראשיתו על "תפיסת ההפרדה", אך בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, לא הצליח, "לשבור" את מדיניות האינטגרציה של דיין ששלטה בכיפה, וזאת בעיקר לנוכח התנגדותם של שר הביטחון שמעון פרס ושל ראש האופוזיציה מנחם בגין. בהיותו ראש ממשלה בשנים 74'- 77' הציג רבין תפיסה ברורה של תהליך היפרדות. גם מאוחר יותר, במאי 1989, בהיותו שר ביטחון, אף יצא ביוזמה מדינית שביקשה לממשו באמצעות הסכם שלום עם ירדן.[29] תחילת כהונתו השנייה כראש ממשלה עמדה בסימן השיחות שהתקיימו בוושינגטון בין משלחות ישראל והרשות הפלסטינית, על רקע הסלמתה של האינתיפאדה בשטחים. רבין חתר אז להיפרדות כלכלית ופיזית יזומה על ידי ישראל,[30] אך הסכם אוסלו, שנרקם באותם ימים על ידי יוסי ביילין ושמעון פרס אומץ על ידו ויצר את האפשרות להיפרדות במהלכים מוסכמים. הסכם זה ביקש ליצור מציאות מורכבת של הפרדה מדינית ושילוב כלכלי בין שתי הישויות, בדומה מאוד לרעיון החלוקה מ-1947. מצד אחד הוסכם על תהליך אשר יוביל להפרדה מדינית, שבעקבותיה תקום מדינה פלסטינית מוגבלת בריבונותה. מהצד האחר הכירו קברניטי התהליך בעובדה כי למשך תקופת ביניים לא קצרה יש לכונן מסגרת כלכלית אינטגרטיבית, שנחתמה בהסכמי פאריס ב-1995, על פיהם תתמוך ישראל ברשות הפלסטינית, עד שתהיה מסוגלת לעמוד כלכלית ברשות עצמה. רבין תמך בסופו של דבר בפתרון זה, מחשש כי מצוקה כלכלית קשה ומתמשכת בקרב הפלסטינים תמוטט את היסודות הפוליטיים של תהליך אוסלו כולו.[31]

ראוי להזכיר בהקשר זה כי בנאומו בכנסת, בחמישי באוקטובר 1995, לקראת אישור הסכם הביניים, נמנע רבין מלהזכיר את שמות יישובי השומרון(גוש אריאל קדומים) שיכללו בהסדר הקבע "....בראש ובראשונה [יכלול הסדר הקבע את] ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה האדומים וגבעת זאב....., שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר......".

את ההפרדה המדינית בדמות שטחי A ו-B[32] הותיר רבין לצה"ל לתכנן על ידי שרטוט המפות, בו ייקבע היקף השטחים שיועברו לפלסטינים ומיקומם. כך הועברו בשנים 1999-1994 הסמכויות על 40% משטחי הגדה המערבית לידי הרשות הפלסטינית, שעה שבבקעת הירדן, ב"מרחב התפר" המערבי וב"עוטף ירושלים"- האזורים בם ישראל תיכננה תיקוני גבול- הועברו הסמכויות רק על שטחם הבנוי של הכפרים הפלסטינים, ללא רציפות טריטוריאלית בינהם, במעמד שטח B .

רצח רבין בידי יהודי בעל דעות משיחיות הותיר דווקא את אהוד ברק, ארבע שנים אחר כך, בתור מנהל המו"מ על הסדר הקבע. את העמדה הישראלית הטריטוריאלית בעניין הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים אפשר לסכם בקצרה בתיאור שנתן ברק עצמו :

כינון מדינה פלסטינית מפורזת על פני כֿ92% משטחי הגדה המערבית וֿ100% של שטחי רצועת עזה, לרבות פיצוי מסוים בשטח לפלסטינים משטחי ישראל של טרום 1967; פירוק רוב ההתנחלויות וריכוז עיקר המתנחלים כבשמונה אחוזים משטחי הגדה המערבית העתידים להיות מסופחים לישראל; כינון בירה פלסטינית במזרח ירושלים, שבה יעברו כמה מן השכונות לריבונות פלסטינית, ואחרות ייהנו מ"אוטונומיה תפקודית"; ריבונות פלסטינית במחצית מהעיר העתיקה (הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי) ו"אפטרופוסות" – אף כי לא ריבונות – בהר הבית; שיבת פליטים למדינה הפלסטינית העתידית, אף כי ללא "זכות השיבה" לישראל גופא; וארגון תכנית סיוע ענקית על ידי הקהילה הבינלאומית לשם הסדרת שיקומם של הפליטים.[33]

מול ההצעה הזאת עמדה ההצעה הפלסטינית בקמפ דיוויד – הכרה בישראל, תיקוני גבול ביחס 1:1 על בסיס גבולות 67', חלוקת ירושלים המזרחית, סידורי ביטחון לישראל ופתרון בעיית הפליטים.

בהקשר המדיני והדמוגראפי של הסכסוך, ברק היה מוטרד גם מבעיית המיעוט הערבי בישראל. הוא הסכים כי בהיעדר הסדר שלום עם הפלסטינים, מהווים ערביי מדינת ישראל "פצצת זמן", ושאיפתם להצטרף אל הקבוצה הלאומית שאליה הם משתייכים: "ערביי ישראל ישמשו כחוד החנית במאבק. זה עלול להצריך שינוי בכללי המשחק הדמוקרטיים כדי להבטיח את אופייה היהודי של מדינת ישראל". ברק מעלה אפוא את האפשרות שבהסכם עתידי יועברו כמה אזורים בעלי ריכוז ערבי גדול – כמו ה"משולש הקטן" ואום אל פחם, הגובלים בגדה המערבית – על יושביהם אל המדינה הפלסטינית שתוקם.[34]



התהליך המדיני, שכשל להגיע לכדי הסדר קבע, לוּוה מתחילתו באירועי טרור של תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי, אשר ביקשו לטרפדו בעיקר באמצעות פיגועי התאבדות, שנתפסו על ידן כנשק אסטרטגי לכל דבר. מ-1993 ועד אוקטובר 2000, בוצעו עשרים ושישה פיגועי התאבדות, בהם נהרגו מאה שישים ושלושה ישראלים ומאות רבות נפצעו. שישה-עשר מן הפיגועים הללו בוצעו בשטח ישראל, מחציתם בירושלים. אירועים אלה חיזקו את עמדתו של רבין בעניין ההפרדה, לא רק כאמצעי להתמודדות עם האלימות הפלסטינית, אלא כביטוי לתפיסה פוליטית כוללת. הוא דיבר על "ההפרדה" "לא רק כסגר טכני לכמה ימים, אלא כתפיסת עולם", ו"לא רק כטכניקה לזמן מוגבל אלא גם כפתרון מדיני".[35] בפועל נדרש רבין בראש ובראשונה להיבט הביטחוני. לכתבים בכנסת אמר בסוף ינואר 1995 כי הוא "רואה בעניין ההפרדה נושא מרכזי" והוסיף כי, "אי אפשר להמשיך ולאפשר למחבלים מתאבדים להיכנס לישראל. היעד שלהם הוא להגיע לישראל, כי הם יודעים שפה יש מטרות גדולות יותר לפיגוע מבשטחים, והם משקיעים כדי להשיג את מטרתם - לרצוח ישראלים ולטרפד את השלום".[36] החלטה זו הולידה מאותה עת ועד לשנת 2001 ועדות ותוכניות רבות, שנועדו למנוע מעבר לא מבוקר של פלסטינים, כלי רכב וסחורות משטחי יהודה ושומרון לישראל. אך יש להדגיש כי רבין, פרס וברק ביקשו לעשות זאת תוך כדי התקיימותו של תהליך מדיני שיביא להיפרדות מתוך הסכמה .[37] כך רבין, לאחר הפיגוע בצומת השרון בינואר 1995: "ישראל תמשיך בתהליך השלום, תנהל מלחמת חורמה בטרור, ותשאף ליצור הפרדה בין ישראל לפלסטינים".[38] כך גם ברק, שראה בהיפרדות "צורך לאומי עליון של הדמוגרפיה, הזהות והדמוקרטיה הישראלית", וטבע את המושג "אנחנו פה והם שם".[39] ברק הוא שקבע בישיבת הקבינט בנובמבר 2000, לאחר כשלון פסגת קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, כי "ההיערכות הנוכחית של ישראל תתבסס על מאמץ מדיני למיצוי הסיכוי להגיע להסכם מלווה בהיערכות טריטוריאלית כלכלית ואזרחית המונחית על ידי הצורך הביטחוני - שמירת ביטחונם של הישראלים ביש"ע ובתחומי מדינת ישראל ומתן מענה לשגרת החיים המתהווה".

המתח שהתקיים בין הצורך להגן על תושבי ישראל לבין החשש כי המכשול יקבע גבול סופי בין ישראל לפלסטינים לפני הדיון בו בהסדר הקבע, מסמס את כל התוכניות שגובשו בתקופתם של רבין, פרס וברק להפרדה ולבניית מכשול פיזי. ראוי לציין שלעומת התנהלות זו בגדה, בלחצו של אלוף פיקוד הדרום דאז, מתן וילנאי, הוקמה גדר ביטחונית במהלך 1994 סביב רצועת עזה. היא הוקמה לאורך "הקו הירוק" ללא פינוי יישובים, שזכו למעטפת ביטחונית מורכבת, וללא השפעה על המו"מ המדיני שהתנהל באותם ימים על הסכם הביניים. בשלהי כהונתו הקצרה, לאחר פסגת קמפ דיוויד ותחילת "האינתיפאדה השנייה", ניסה ברק לענות על מתח זה בהחלטה על הקמתה של גדר כפולה גם בגדה. האחת על "הקו הירוק", שתיבנה במהירות כדי למנוע כניסת פלסטינים לתחומו והשנייה סביב לגושי ההתיישבות הישראלים, תוך התחשבות ברעיונות קמפ דיוויד ועל פי שני עקרונות: שמירה על הרציפות הפלסטינית, ומקסימום ישראלים ומינימום פלסטינים בשטח שבשליטת ישראל. הסיבה לתפיסה מצמצמת זו בבחירת תוואי הגדר נעשתה "משום שבפועל כבר כולם מבינים שעומד להיות גבול עם הפלסטינים, וגם את האזור הכללי בו יעבור הגבול, לפיכך אין כל טעם להסתתר מאחורי טענות שונות של משא ומתן, ובכך לסכן את אזרחי ישראל... אסור לשכוח כי הגדר תשמש, ייתכן כבר בשנים הקרובות, כבסיס לקו הגבול בין ישראל לפלסטינים. לפיכך, במקומות שניתן צה"ל יצמיד אותה לקו הירוק, על מנת שלא יצטרכו לפרק את הגדר ולהרכיבה מחדש בעקבות השיחות עם הפלסטינים על הגבולות".[40] הפסדו הצורב של ברק לשרון בבחירות שנערכו בשנת 2001[41] הותיר גם את התוכנית הזאת לבניית גדר ביטחונית, תוך חתירה להסכם מדיני, ללא מימוש.[42]



2004-2002- הפרדה חד צדדית באמצעות תוכנית ההתנתקות וגדר ההפרדה

האינתיפאדה השנייה ותגובת צה"ל אליה הביאו למחיר דמים ולמחיר כלכלי כבד ביותר לשני הצדדים. מתחילת אינתיפאדה זו ועד למועד כתיבת ספר זה נהרגו למעלה מאלף ומאה ישראלים ונפצעו אלפים, ונהרגו למעלה מארבעת אלפים פלסטינים ונפצעו עשרות אלפים. בלט בזמנו היקף הנפגעים בחודש מרץ 2002, בו אירעו שבעה-עשר פיגועי התאבדות ונרצחו תשעים ותשעה ישראלים. בשנים 2002-2001 איבדה ישראל 3%-4% מהתוצר הלאומי השנתי שלה, ששוויים חמישה-עשר עד עשרים מיליארדי שקלים, ורמת החיים בארץ ירדה ב-15%. בצד הפלסטיני, למעלה מ-80% של האוכלוסייה נמצאים מתחת לקו העוני הבינלאומי, העומד על שני דולר ליום.

גלי הטרור שלא נבלמו גם לאחר מבצע "חומת מגן" באפריל 2002, העצימו מאוד את הלחץ הציבורי להיפרדות ולהקמת גדר. כך עמרם מצנע שנבחר ליו"ר מפלגת העבודה והתמודד מול שרון על ראשות הממשלה ב-2003, בדברים שאמר בספטמבר 2001: "לאחר כישלון תהליך אוסלו (ולא אכנס עכשיו לסיבות) הגעתי למסקנה כי בנקודת הזמן שבה המציאות בלתי אפשרית ובלתי הגיונית, הדרך היחידה הנראית לי שפויה ונכונה היא היפרדות".[43] בכינוס של תנועות להיפרדות חד צדדית שנערך במאי 2002 תבעו נציגי המועצה לשלום ולביטחון "לשרטט גבול אמיתי מאובטח כהלכה שיאפשר לצה"ל להגן בצורה הרבה יותר יעילה על אזרחי ישראל כנגד מתקפת הטרור",[44] ובהמשך לכך, בסקר שערך העיתון "מעריב" בעשרים ואחד ביוני 2002 נמצא כי 69% מהציבור תומך בהקמת הגדר, לעומת 25% המתנגד לה. הלחצים הרבים מוססו במידה רבה גם את התנגדות הימין הפוליטי, שחשש כי הקמת הגדר תביא לוויתור על מימושו של מפעל ההתנחלות בכל שטחי הגדה המערבית,[45] אך ידע לקרוא את רחשי לב הציבור היהודי המתגורר בתחומי "הקו הירוק". כל אלה הביאו את שרון, שהחל מאבד את תמיכת הצבור, להתחיל לעסוק ברצינות בהקמתה של הגדר.[46]

לראשונה, לאחר ש- 650 ישראלים נהרגו מתחילת האירועים[47], לאחר שהוקמו שבע ועדות ממשלתיות ושורטטו אינספור תוכניות של מערכת הביטחון, ולאחר שחמש החלטות ממשלה בנושא לא בוצעו, התקבלה ב-23 ביוני 2002, בעקבות שני דיונים מקדימים במרץ ובאפריל של שנה זו, החלטת ממשלה המאשרת את תוכנית משרד הביטחון להקים בקו התפר מכשול הפרדה לאורך 110 ק"מ, מכפר סאלם בצפון ועד כפר קאסם בדרום וכן בשני קטעים נוספים בצפון ובדרום ירושלים. בעקבות החלטה זו הוקמה לראשונה במשרד הביטחון מנהלת הנושאת באחריות לכל היבטי הביצוע של הקמת המכשול, בראשותו של אל"מ (מיל') נצח משיח. מנכ"ל משרד הביטחון דאז, עמוס ירון, נקבע להיות אחראי לביצוע התוכנית ולמתאם משרדי הממשלה ומערכות הביטחון.

החלטה זו עדיין הותירה 70% אחוזים מ"הקו הירוק" ומהקו בירושלים פרוצים. לחץ ציבורי נוסף, הביא את ממשלת ישראל לאשר בדצמבר 2002 את שלב ב' של התוכנית וזו הורתה להקים מכשול מסאלם ועד לטירת צבי שבבקעת הירדן באורך של כ-62 ק"מ נוספים.

כבר בהחלטות ראשוניות אלה הסתמנה מגמה חדשה שהעידה על כוונותיו של שרון ביחס לגדר. התברר יותר ויותר שהוא מתכוון לממש את תוכניתו להסדר עם הפלסטינים, אותה הוא נושא מזה שנים מספר וטורח להציג בפני אישים רבים בשנים שקדמו לבחירתו לראש הממשלה. תוכניתו היתה פשוטה: יש לקבוע שלושה אזורים פלסטינים בגדה ולתחום אותם בשתי רצועות ביטחון, בן מרוכזת רוב האוכלוסייה היהודית, שיפרידו אותם מהירדן ומ"הקו הירוק" ולחלק אותן באמצעות צירי הרוחב העיקריים. כשהחל פיקוד המרכז בהכנת תכנית לתוואי הגדר הלכה למעשה, המליץ אלוף הפיקוד, יצחק איתן, על תוואי שברובו חפף את "הקו הירוק". אך שרון, בסדרה של סיורים ואישורים בשטח החל להרחיק את הגדר מזרחה לעומק השטח הפלסטיני.

תוואי המכשול שאושר על ידי הממשלה באוקטובר 2003 ביקש ליצור את "מרחב הביטחון המערבי" ואת "עוטף ירושלים" ששרון ייחל להם. תוואי המכשול נמתח לאורך שש-מאות ועשרה קילומטרים , השתרע על תשע-מאות ועשרים קילומטרים רבועים (16.35%) משטח הגדה, ללא אזור מעלה אדומים, ובו התגוררו שלוש-מאות ושלושים אלף ישראלים ונכלאו בו שלוש-מאות ועשרים אלף פלסטינים, לרבות תושבי מזרח ירושלים.



2006-2004- בנייתה של "הגדר המידתית" וגניזתה של תוכנית ההתכנסות החד צדדית

לא הכול הסכימו עם תוכניותיו של שרון ל"מרחבי התפר" המערבי והמזרחי. גורמים רבים פעלו כדי למנוע את הקמת הגדר באזור זה. בד בבד היו מי שתמכו בהקמתה אך ביקשו לשנות את התוואי שלה. השחקנים הראשיים לעניין זה היו הקהילה הבינלאומית ובראשם האמריקאים והאירופים, ולצדם הפלסטינים, תנועות ציבוריות[48] שונות ומעל כולם בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק בעתירות שהוגשו על ידי פלסטינים וישראלים בכל הקשור לתוואי הגדר.

בקיץ 2003, התנגדו האמריקאים לפלישתו של התוואי אל עומק השומרון, בטענה כי הדבר יפגע ברציפות המדינה הפלסטינית וביכולתה להתקיים. בסוף יוני 2004, הביא הלחץ האמריקאי לביטולן של שתי גדרות עומק שתוכננו: האחת מצפון לכביש מספר 443, השנייה, בין בית אריה למודיעין עלית וממזרח לנילי נעלה. הלחץ האמריקאי הביא גם לביטולו של החלק הצפוני בגדר המזרחית.

הפלסטינים ראו בקביעת "מרחב התפר" מהלך ישראלי שנועד להוסיף שטחים להרחבת ההתנחלויות, תוך כדי ביצוע טרנספר סמוי לפלסטינים משטחים אלה. לקראת פגישתו של ראש הממשלה הפלסטיני, מחמוד עבאס, עם שרון, במאי 2003, הגישה ההנהגה הפלסטינית מסמך הדורש מישראל להפסיק את הקמת הגדר.

בשלושים ביוני 2004, כשבוע בטרם ניתנה חוות-הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק שבהאג, פסק בית המשפט הגבוה לצדק בעתירה שהגישו תושבי הכפר בית סוריק ותושבי מבשרת ציון שמצפון מערב לירושלים כנגד צווי תפיסת הקרקעות שהוצאו לצורך הקמת הגדר באזורם. לעתירה בפסיקתו קבע בית המשפט כי על שאלת חוקיות תוואי הגדר יחלוש עיקרון המידתיות – עקרון המברר את היחס בין התועלת לביטחון מחד והפגיעה ההומניטארית מאידך. בית המשפט קיבל את העתירה והנחה את מערכת הביטחון לתכנן תוואי אחר, תוך שהוא מכוון לתוואי שהוצע על ידי המועצה לשלום ולביטחון.

בניגוד לחוות דעתו של בית הדין בהאג, פסק בג"צ כי לצה"ל יש סמכות להקים את גדר הביטחון בשטחי הגדה מסיבות ביטחוניות ואף הרחיק לכת וקבע כי מותר לבנות את הגדר גם מעבר ל"קו הירוק" לשם שמירה על ביטחון ההתנחלויות. כלומר, על-פי פסיקת בג"צ בפרשת אלפי-מנשה, לא רק שמותר לבנות גדר בשטח כבוש כדי להגן על שטחה הריבוני של ישראל אלא שתוואי הגדר רשאי להיקבע משיקולי הגנה על המתנחלים בגדה.

פסק הדין בתיק בית סוריך, שניתן כאמור בסוף יוני 2004, הביא לשינוי דרסטי בתוואי הגדר והתוואי המחודש אושר על ידי ממשלת ישראל בעשרים בפברואר 2005. בתוואי החדש כללה הממשלה גם את הגדר המקיפה את מרחב מעלה אדומים. פסקי דין נוספים של בית המשפט הגבוה לצדק, בנוסף ללחצים שהופעלו ע"י גורמים שונים, הביאו את ממשלת אולמרט בשלושים באפריל 2006 לצמצם שוב את שטחו של "מרחב התפר" לארבע-מאות שמונים וארבעה קילומטרים רבועים (8.6% משטח הגדה), כמעט מבלי לשנות את מספר הישראלים והפלסטינים המתגוררים בו, אך תוך כדי הגדלת אורכו ל-790 ק"מ .

מה שהתחיל ב-2002 כתיכנון לספח 45% מהגדה, הצטמצם בשנת 2007 לשטח קטן יותר ממה שישראל דרשה במפגש האחרון של המו"מ להסדר קבע בינואר 2001 בטאבה, בפועל קרוב יותר למה שהוסכם בהבנות ז'נבה הלא פורמאליות. יחד עם זאת ישראל שהתאהבה בחד-צדדיות הכוחנית, ממשיכה ליישם בשטח, גם בימים אלו, סיפוח-למעשה וללא הסכמה של למעלה משמונה אחוזים של הגדה המערבית, הוא מרחב ה"תפר". זאת היא עושה באמצעים צבאיים ומשפטיים היוצרים מציאות של הרחקה כפויה של התושבים הפלסטינים ממרחב ה"תפר", יישוב מאסיבי של המרחב ביהודים וחיבורו למדינת ישראל בכל רמה חברתית, כלכלית, מסחרית ופוליטית.

בממשלתו הראשונה המשיכו שרון ושרים אחדים להשלות את בני בריתו המתנחלים כי אם ימשיכו בבניית המאחזים הלא-חוקיים יצליחו לחבר בעתיד יישובים מבודדים למרחבי הביטחון ולישראל. כדאי לזכור כי עצם השימוש במונח "מאחזים לא-חוקיים" יש בו כדי להטעות: משתמע ממנו כאילו שאר ההתנחלויות בשטחים הן כן חוקיות. ולא היא: הן "חוקיות" אך ורק בעיניים ישראליות, שכן, על פי המשפט הבינלאומי והחלטות האו"מ, העולם כולו (ולא מעט ישראלים) אינו מכיר בחוקיותן, ודומה שאין סיכוי רב שיכיר בהן אי-פעם. המאחזים הם אפוא לכל היותר "בלתי מורשים" בסדר.

הקמת המאחזים הבלתי מורשים, כתופעה בהיקף נרחב, החלה במחצית שנות ה-1990. למעשה, תופעת המאחזים הבלתי מורשים היא המשך מפעל ההתנחלות בשטחים לאחר 1967. אך בעוד שבעבר זכה מפעל ההתנחלות – לפחות בחלק מהתקופה - להכרה ולעידוד רשמיים מצד ממשלות ישראל, הרי מתחילת שנות ה-1990 הוא שינה את פניו. ממשלות ישראל לא היו מעורבות יותר באופן רשמי בהקמת יישובים, ככל הנראה מחמת מצבה הבינלאומי של ישראל ועמדתן השלילית של רוב מדינות העולם כלפי מפעל ההתנחלות, וכן הביקורת בישראל.

שונה המצב לגבי רשויות ציבוריות וגופים מטעם המדינה, שהמשיכו ליטול חלק מרכזי בהקמת המאחזים הבלתי מורשים יחד עם אחרים, "בחלקם בהשראת הדרג המדיני, [...] אך ללא החלטה של הדרג המדיני המוסמך מטעם המדינה" לאחר שהבנייה בשטחי יהודה ושומרון הוקפאה על-ידי ממשלת רבין בשנת 1993, עדיין אושרה אומנם בנייה בהתנחלויות, אך קצב האישורים הלך ופחת ככל שהלך ותפס תאוצה התהליך המדיני מול נציגי העם הפלסטיני. לנוכח עמדת הממשלה החלה להתרחב תופעת המאחזים הבלתי מורשים. כך כתבה עו"ד טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, בדו"ח על המאחזים הבלתי מורשים [ההדגשות שלי. ש"א]:



ההסתדרות הציונית אליה שייכת החטיבה להתיישבות הינה גוף מיישב, בהתאם להחלטת הממשלה בעניין. מתפקידה של החטיבה להתיישבות לסייע לממשלה בהקמת יישובים ישראלים בשטחי איו"ש. היא מתוקצבת כולה על-ידי אוצר המדינה. החטיבה להתיישבות פעלה רבות להקמת יישובים ישראלים בשטחי איו"ש. מימצאי הדו"ח מלמדים שהיא הקימה בעיקר מאחזים בלתי מורשים רבים, ללא אישור הדרג המדיני המוסמך. מעשיה של החטיבה מעלים שלא קיים עוד מנגנון מדיני להקמת יישובים חדשים בשטחים. ההחלטה על הקמת יישובים "ירדה מדרגה" והפכה להחלטה של פקידים, אף שלא הוסמכו לכך. אין זו החלטה של דרג נבחר, שיש לו אחריות ציבורית כלפי ציבור בוחריו. "הקטר המניע" להחלטה על הקמת מאחזים הן, ככל הנראה, מועצות אזוריות באיו"ש, מתנחלים ופעילים, חדורי אידיאולוגיה ומוטיבציה להגברת ההתנחלות הישראלית בשטחי איו"ש. עימם שותפים חלק מפקידי החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, ומי מבין עובדי משרד הבינוי והשיכון שפעלו לקידום תופעת המאחזים הבלתי מורשים. כל אלה נעשו, החל מאמצע שנות התשעים ואילך, ככל הנראה בהשראת שרי שיכון שונים, מי מהם בעצימת עין ומי מהם בתמיכה עידוד וזירוז, תוך מתן עזרה ותמיכה של משרדי ממשלה אחרים, בין מיוזמת פקידים מסוימים ובין מיוזמה ועידוד של הדרג המדיני של אותו משרד [בשנים 2000-2004 שילם משרד הבינוי והשיכון עבור מאחזים בלתי מורשים סכום של 71,870,000 שקלים].



עדי מינץ, מי שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ל'הארץ' את הדברים הבאים, הממחישים את המשמעות של "השראת הדרג המדיני":



לאורך השנים סבר הדרג המדיני שרצוי וניתן ליצור את הרצפים ההתיישבותיים הללו. המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה. ישב מי שישב עם שרון ואמר לו: "הנקודה הזאת אסטרטגית וחשובה". ראש הממשלה חזר אליו אחרי כמה ימים ואמר לו: "אתה צודק, זאת נקודה חשובה. צריך לתפוס אותה". המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הדרג המדיני ידע עליהם. זה היה התהליך. אפילו בן אליעזר, כשר ביטחון אצל שרון, קלט את "רוח המפקד", התיישר, אישר, והנחה את המערכת לשתף פעולה. לכן הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך".



אך המציאות המדינית, שהשתנתה להבנתו של שרון בקדנציה השנייה שלו, הביאה, כפי שמינץ מתאר, לכך ש"בשלב מסוים שרון הפך את עורו ושינה את גישתו במאה שמונים מעלות. באותו שלב, המערכת חדלה לשתף פעולה, אבל בשטח היו כבר מאה מאחזים [...]".



במסגרת מהלכים לא רשמיים שנעשו עלֿידי תומכי הסדר קבע, במטרה להוציא את הצדדים ממעגל האלימות של האינתיפאדה השנייה ולהחזירם להידברות, אפשר לציין את "המפקד הלאומי" – יוזמתם של עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר וכיום שר מטעם מפלגת העבודה, ופרופסור סרי נוסייבה, שהחזיק בתיק ירושלים ברשות הפלסטינית. היוזמה הושקה בֿ2002, ובה הוסכם על העקרונות לפתרון הסכסוך . אשר להיבטים הדמוגרפים והטריטוריאליים הם קובעים:

1. שתי מדינות לשני העמים.

2. גבולות הקבע ייקבעו על בסיס קווי 4 ביוני 1967. תיקוני הגבול יהיו ביחס שווה. לא יישארו מתנחלים במדינה הפלסטינית.

3. ירושלים תהיה עיר פתוחה, בירת שתי המדינות. שכונות ערביות תחת ריבונות פלסטינית, שכונות יהודיות תחת ריבונות ישראלית.



מהלך משמעותי יותר היה יוזמת ז'נבה, שהושקה בֿ2003 ונבעה מהסכמה בין קבוצה של אישים ישראלים ופלסטינים: שרים, חברי כנסת ופרלמנט, קציני צבא ומשטרה בכירים, אנשי אקדמיה ואנשי רוח משני הצדדים .[49] הבנות ז'נבה לוו בהסכם ובמפות מפורטות, ועיקריו:

1. שתי מדינות לשני העמים. תום הסכסוך וסוף כל התביעות.

2. גבול סופי המבוסס על קווי 4 ביוני 1967 עם שינויים הדדיים ביחס של 1:1 .

3. גושי התנחלויות ורוב המתנחלים (75%) מסופחים לישראל.

4. הקמת שתי בירות בירושלים על בסיס חלוקה דמוגרפית (חלוקת מזרח ירושלים עלֿפי הצעת הנשיא קלינטון מדצמבר 2000).



הצעת להיפרדות עלו גם במסגרת סיבוב האלימות האחרון בין הצדדים על ידי ארצות הברית ו"הקוורטט" (הרביעייה: ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם) העומד מאחורי "מפת הדרכים". בֿ24 ביוני 2002, לאחר שכמעט שנתיים לא חלה כל התקדמות בתהליך המדיני על רקע האינתיפאדה השנייה, הציג הנשיא בוש מִתווה לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. המִתווה, שזכה לתואר "מפת הדרכים", קובע בתור מטרה סופית הקמתה של מדינה פלסטינית לצדה של ישראל, מטרה שתושג לאחר שיושם קץ לאלימות ולטרור הפלסטיני נגד ישראל, תוך שיתוף פעולה ישראלי בתהליך הקמת המדינה הפלסטינית. מסמך רשמי של מפת הדרכים הוצא לראשונה בֿ20 בדצמבר 2002, ופורסם בֿ30 באפריל 2003. המסמך מתאר שלבי ביצוע ברורים, הן מבחינת תאריכי יעד והן מבחינת ההישגים בכל שלב ושלב. כל התהליך אמור להתבצע בחסות הקוורטט.

במקביל המשיכה ארה"ב את הדיאלוג עם ישראל. באפריל 2004 התקיימו חילופי מכתבים ומסמכים בין ישראל לארה"ב, ושיאם בהגשת "תכנית ההתנתקות", שבה פירטה ישראל את כוונתה לסגת באופן חדֿצדדי מעזה ומארבעה יישובים בצפון השומרון. במכתב נלווה התחייב שרון לבצע את הצעדים המתבקשים עלֿפי מפת הדרכים.

בתמורה מדגיש הנשיא בוש :

ברור כי מסגרת צודקת, הוגנת ומציאותית לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים כחלק מהסכם סופי תצטרך לכלול הקמה של מדינה פלסטינית, שבה ייקלטו הפליטים, ולא בישראל. כחלק מהסדר שלום קבוע, לישראל יהיו גבולות מוכרים ובטוחים, שייקבעו במו"מ בין שני הצדדים ובהתאם להחלטות האו"ם 242 וֿ338. לאור העובדות החדשות בשטח, ובהן קיומם של מרכזי אוכלוסייה ישראלים גדולים, יהיה זה בלתי מציאותי לצפות שתוצאות המו"מ יסתיימו בחזרה מוחלטת לקווי שביתת הנשק מֿ1949 – זאת הייתה גם המסקנה בכל המאמצים הקודמים לשאת ולתת על פתרון של שתי מדינות. לעומת זאת, יהיה זה מציאותי לצפות שהסדר קבע יושג רק על בסיס שינויים שעליהם תהיה הסכמה הדדית, ושישקפו את המציאות בשטח.



שרון, כמתואר, העדיף להשפיע על קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל באמצעות מדיניות המבוססת על התיישבות ובטענה לביטחון. אם נבחן את תוואי המכשול שאישרה ממשלת שרון ביוני 2002 ובאוקטובר 2003, נגלה מחדש כי במהלך חדֿצדדי חיפש שרון לספח שטח מרבי, עם ישראלים רבים ופלסטינים מעטים ככל האפשר. המפה המתקבלת דומה להפליא להצעה הישראלית של ברק בקמפ דיוויד 2000. הדמוגרפיה היהודית נתחמת בטריטוריה שבה היא רוב, ואילו מקומות יישוב אחרים, יצירי כפיו של שרון בֿ35 השנים שקדמו לכך, נשמטים מ"מרחב התפר". כך אמר שרון בריאיון בֿ22 באפריל 2005:

השיקול הדמוגרפי מילא תפקיד חשוב בקביעת תוואי גדר ההפרדה בגלל חשש לסיפוח מאות אלפי פלסטינים שיתחברו לערביי ישראל. אי אפשר לאורך תקופות ממושכות גם לשלוט באזורים צפופי אוכלוסין מבלי שבסופו של דבר הם יצטרכו לקבל זכויות.[50]

אהוד אולמרט , שירש את שרון בתחילת 2006, נישא בבחירות על כנפי תוכנית ההתכנסות החד צדדית. עיקרה, פינוי הישובים והמתנחלים שממזרח לגדר ויישובם ממערב לה על מנת לחזק את האחיזה היהודית בשטחים אלו. תוכנית זו נגנזה מאוחר יותר בעקבות מלחמת לבנון השנייה והמצב הביטחוני ברצועת עזה.

ממשלות ישראל בראשות שרון ואולמרט העניקו תנופה מחודשת להתנחלויות שבמרחב התפר על-ידי הקמת עשרות אלפי יחידות דיור חדשות לחיזוק הנוכחות היהודית. שלוש הערים הישראליות בגדה המערבית – מעלה אדומים, ביתר עלית ומודיעין עלית - נמצאו בתהליך הרחבה מואץ. במעלה אדומים, נוסף לתנופת הבנייה הקיימת, דורשת העירייה לבנות שכונה חדשה, בשם E1, שבה מתוכננות בן היתר 3,500 יחידות דיור ועשרה בתי מלון. בביתר עילית, שמספר תושביה עומד על 35 אלף תושבים, נמשכת בנייתה של גבעה ב, המיועדת להכפיל כמעט את מספר תושבי העיר, עם 1,102 יחידות דיור בבנייה ו-5,800 בתכנון. מודיעין עילית, שמספר תושביה הגיע לכמעט 30,000 והבנייה ה"חוקית" הנרחבת בה אמורה להביא אותה תוך עשור ל-150 אלף תושבים, התפרסמה נוסף לכך עם בניית השכונה החדשה מול בלעין – בנייה הנעשית ללא היתר ובחלקה על אדמות פרטיות פלסטיניות. אלפי מנשה השלימה בימים אלה את מכירתן של 400 יחידות דיור מתוך 1,400 המתוכננות להיבנות בגבעת טל, ובצופין ממתינים לפסיקת בג"ץ כדי להוסיף 2,100 יחידות דיור ל-200 הקיימות.

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי ביוני 2007 חיו בהתנחלויות ברחבי יהודה ושומרון 275,156 נפש (47.3 אחוזים מתוכם חרדים). זוהי עלייה של 5.45 אחוזים בהשוואה ליוני 2006. בסך-הכל נוספו במהלך השנה האחרונה להתנחלויות כ-15 אלף נפש. כשני שלישים מתוספת זו, כ-9,300 נפש, נובעים מריבוי טבעי גבוה (3.5 אחוז שנתי), ורק כשליש אחד מהגירה אל תוך ההתנחלויות.



יחד עם זאת ברור למדי שהמאזן הדמוגראפי בין שני העמים ימשיך להתפתח לטובת הערבים, שאצלם שיעור הריבוי גבוה יותר. פוטנציאל העלייה מקרב שמונה מיליון היהודים החיים מחוץ לישראל מיצה את עצמו: יותר מ-90 אחוזים מן הפזורה היהודית חיים במדינות העולם הראשון, נהנים מרמת חיים דומה או גבוהה מזו שבישראל, וכ-50 אחוזים מתוכם מתחתנים בנישואי תערובת ואינם מתכוונים לעלות בשנים הקרובות. ישראל, נאמנה לעקרון הרוב היהודי, לא תרצה להעניק אזרחות לכל הערבים המתגוררים תחת שליטתה.

משמעותו הפוליטית, המדינית והחברתית של התסריט היא ברורה, ומשום כך הגיעה ישראל למסקנה שעליה להיפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים בטרם יוותרו הפלסטינים על פתרון שתי המדינות וימירו אותו במאבק לשוויון זכויות אזרחי במדינת ישראל. האפשרות השנייה, שחלק מראשי יש"ע וממפלגות הימין מעדיפים אותה בגרסה האתנוקרטית שלהם - אזרחות ליהודים ותוֹשבוּת לערבים בכל ארץ ישראל - תדחוק את ישראל לעמדת "המצורעת" בקהילה הבינלאומית, שעד שנים לא רבות החזיקה בה דרום אפריקה הלבנה.

מפעל ההתנחלות, הפרויקט הציבורי האזרחי-צבאי היקר ביותר מאז מלחמת ששת הימים, שנהנה מתמיכת כל ממשלות ישראל וסקטורים רחבים בחברה הישראלית, לא השפיע כהוא-זה על הפלסטינים, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית בכל מה שנוגע לקבלה ולהכרה בתביעות הישראליות לשנות את גבולותיה באמצעותו. למרות שכפי הנראה לא יחול שינוי בממדיה של מדינת ישראל, קווי הגבול שלה עשויים להשתנות כתוצאה מחילופי שטחים, אם יסופחו לישראל ההתנחלויות בגדה המערבית הקרובות לקו הירוק וישראל תעביר בתמורה שטחים מתחומה.



אודות האפשרות לחילופי השטחים המאוכלסים

מוקד הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנים האחרונות הוא על עתיד השליטה בשטחי הגדה המערבית. האם יימשך השלטון הישראלי, או שמא תקום מדינה פלסטינית בת-קיימא לצדה של מדינת ישראל, באופן שיבטיח את קיומן של שתי המדינות בביטחון ובשלום. נושאי המו"מ העיקריים שעל סדר היום הם גבולות, פליטים וירושלים המזרחית. הערבים אזרחי מדינת ישראל, המהווים חמישית מאזרחי ישראל וכחמישית מהעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל, לא היו חלק מנושאי הסדר הקבע בין ישראל לאש"ף ועניינם לא עלה לדיון.

הצעות לחילופי שטחים לא מאוכלסים הועלו במסגרת המו"מ בין ישראל לפלסטינים, ובאופן מפורש עלו לראשונה בהצעת הנשיא קלינטון (דצמבר 2000), על פי התקדים שנקבע בהסכם השלום בין ירדן לישראל (1994).

בעת האחרונה, על רקע התגברות המתח והניכור בין הציבור היהודי לערבי, בעיקר לאחר אירועי אוקטובר 2000, עלתה הקריאה בציבור היהודי בישראל להעברת שטחים המאוכלסים באזרחים ערבים מישראל למדינה הפלסטינית לכשתקום. שיח "המאזן הדמוגרפי" הורחב אל תוך גבולות מדינת ישראל. הקולות נשמעים לא רק מהכיוון הימני של המפה הפוליטית בישראל, נוסח ח"כ אביגדור ליברמן, אלא גם מפי חוגים הרחוקים ממנו, כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. עד כה לא הוצגה תכנית מפורטת ובה תיחום השטח ונתוני האוכלוסייה, ולא התקיים דיון מהותי בהיתכנות, באינטרסים ובהשלכות הנגזרים מרעיון זה.

המטרה שביסוד רעיון העברת שטחי מדינת ישראל המאוכלסים בערבים למדינה הפלסטינית היא בראש ובראשונה חיזוק הרוב היהודי במדינת ישראל. הרעיון המסדר שבבסיס ההצעה, זהה לעקרונות החלוקה משנת 1947 – חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום על פי הפריסה הדמוגרפית ופריסת ההתיישבות בעוד ש"הקו הירוק" משמש קו התייחסות. לחלק מתומכיה, הצעה זו היא בחזקת "שתי ציפורים במכה אחת" – סיפוח גושי התנחלויות וחיזוק הרוב היהודי.

היתכנותו של רעיון זה תלויה בראש ובראשונה בהסכמה פלסטינית. צעד של קביעת גבול בין מדינות והעברת אוכלוסייה אינו יכול להתבצע באופן חד-צדדי, אלא רק כחלק מהסכם דו-צדדי. לפי מצב הדברים היום, אין לרעיון זה שותף פלסטיני. לצד הפלסטיני אין כל אינטרס להגשים תכנית זו. גם לא נראה שמנהיגי הפלסטינים יסכימו לצעד שמתנגדים לו אזרחים ערבים שאמורים להפוך לאזרחי מדינתם, מה עוד שיישום התכנית הוא חלק מחילופי שטחים שבמסגרתם יושארו גושי התנחלויות בעומק המדינה הפלסטינית.

להצבתו של הנושא על סדר היום הפוליטי הפנימי בישראל, עוד לפני שהפך לחלק מעמדה ישראלית במו"מ כלשהו, השלכות רבות על החברה הישראלית בכלל, ועל החברה הערבית בפרט. נראה כי הצעה מסוג זה תחסל את המעט שעוד נותר מרגשי ההשתייכות של הערבים בישראל למדינה ואת סיכויי ההצלחה של מגמות האינטגרציה שלהם בחברה הישראלית. האוכלוסייה הערבית בישראל פועלת בעקביות להשגת שוויון ולהגברת השתלבותה בכלל החברה הישראלית. תכנית להעברת שטחים המאוכלסים באזרחים ערבים עלולה להיות השלב האחרון בתהליך פוליטי וחברתי של דה-לגיטימציה אזרחית והדרה של האוכלוסייה הערבית מן המערכת הישראלית. כתוצאה מכך, היחסים בין רוב ומיעוט ובין המדינה לאוכלוסייה הערבית, עלולים ללבוש שוב צביון אלים על רקע לאומי, כזה שמחפש עימות ולא פיוס.

בזירה החיצונית, הכללת סוגיה זו במשא ומתן לשלום עם הפלסטינים מעבירה את ההתדיינות מן הוויכוח על גבולות 1967 לדיון על גבולות חלוקה אתניים-התיישבותיים ויוצרת תקדים לנכונות ישראלית לוותר על שטחים נוספים מאוכלסי ערבים בתוך מדינת ישראל. צירופו של נושא הערבים בישראל אל שאר הסוגיות העומדות להכרעה במסגרת המו"מ על הסדר הקבע, יגרור עמו גם דיון בסוגיות אחרות הקשורות לציבור זה, כמו "הפליטים הפנימיים",[51] הפקעת הקרקעות הערביות ויחסי רוב ומיעוט במדינה, ויביא לבינאום היחסים ביו רוב למיעוט – נושא שעד כה היה מענייניה הפנימיים של המדינה.

היות ואין, כאמור, בני שיח פלסטינים פנימיים וחיצוניים לרעיון חילופי שטחים מאוכלסים, שאינו אפשרי בכפייה מבחינת המשפט הישראלי או מבחינת המשפט הבינלאומי והוא בעל משמעות דמוגרפית שולית ביותר, יש לראות הצעה זו, המבקשת להעביר אוכלוסייה ערבית לריבונות פלסטינית, כחלק מתהליך פוליטי בחברה היהודית בישראל כיום, שבו נוצרות הסכמות פוליטיות וקואליציות חדשות בין אישי שמאל וימין (שלא היו אפשריות בעבר), על בסיס ההנחה המקבלת את עקרון חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום. הדיון ברעיון זה הוא בעצם חלק מדיון על הרחבת הלגיטימציה הציבורית להסדר הקבע המוצע, חלק מהוויכוח על עתיד גושי ההתנחלויות ועל עיצוב אופייה של מדינת הלאום היהודית בעידן שלאחר הסכמי השלום. דיון זה הוא חשוב ולגיטימי כל עוד הוא מוצג כהווייתו ולא על ידי הכרעה מראש באמצעות מהלכים שאינם מתיישבים עם החוק הבינלאומי והישראלי, חסרי משמעות דמוגרפית בפועל, ויבואו על חשבון זכויותיו ועתידו של הציבור הערבי כולו במדינת ישראל תוך פגיעה אנושה ביחסי ערבים-יהודים ובאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה כדי לממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, תאפשר לכלל אזרחי ישראל הערבים להגדיר את זהותם והשתייכותם למדינת ישראל ולבחור, מעמדה לאומית שוויונית, את המדינה שאתה הם מזדהים ובה הם מבקשים לממש את אזרחותם.



מה אם כך ההצעה?



לעתיד הסכסוך הישראליֿהפלסטיני, בהנחה שרק באמצעות הסכם קבע נוכל להכריז על סוף התביעות ההדדיות בין הצדדים, אבקש למנות את המרכיבים שעל פתרון אפקטיבי להבטיח לצדדים המעורבים בו:

עבור ישראל והעם היהודי, על הפתרון להבטיח את שימור האופי היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, ביטחון ויציבות אזורית אופטימלית, לגיטימציה בינלאומית וקבלה אזורית.

עבור המיעוט הערבי בישראל, הזכות לבחור את המדינה שעמה הוא מבקש להזדהות – פלסטין או ישראל, ולהיות בה אזרח שווה זכויות וחובות.

עבור העם הפלסטיני, על הפתרון לספק את הדברים האלה: סוף לכיבוש בגדה ובעזה והקמת מדינה עצמאית, הכרה באלֿקודס כבירת פלסטין, תהליך מוסכם לסיום בעיית הפליטים, קבלה אזורית, ערבית ואסלאמית, וכן של ארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם.

עבור העולם הערבי והקהילה הבין לאומית, על הפתרון להבטיח חיזוק מנגנון הלגיטימציה הביןֿלאומית ביחס לפתרון סכסוכים מדיניים, ותרומה ליציבות האזורית ולמלחמה הגלובלית נגד הטרור.

עבור הממשל האמריקאי, על הפתרון להבטיח לגיטימציה ביןֿלאומית שתאפשר לארה"ב לבנות ולהנהיג קואליציה ביןֿלאומית שתתמוך במדיניותה ותתרום לתהליך המתמשך של בניית יציבות אזורית במזרח התיכון, כחלק מהמלחמה הגלובלית נגד הטרור.

כדי להפוך הצעה זו לקונקרטית ופתוחה לביקורת, הנה עיקרי הצעה טריטוריאלית המבקשת, ויכולה, לענות על התנאים שהוזכרו :

הנחות העבודה להצעה

1. הגבול במשמעותו המדינית יהיה פרי של מו"מ והסכם מדיני שיוביל להכרה בשתי מדינות.

2. החלטות האו"ם 242 וֿ338 תשמשנה כבסיס לכל פתרון. יחד עם זאת, הצעת קלינטון והצהרת בוש תאפשרנה פתיחת גבולות 67' למו"מ וחילופי שטחים.

3. תוצאות המו"מ בקמפ דיוויד ובטאבה תשמשנה נקודת מוצא לקביעת הגבול בין הצדדים, לרבות חילופי שטחים ביחס של
1:1.

4. פריסת ההתיישבות הישראלית הסמוכה לקו הירוק תהיה גורם ראשון במעלה לתביעות ישראל לתיקוני גבול, ואחריה נושא הביטחון, המים, התשתיות וצירי התחבורה.

5. חילופי שטחים ישראליים מאוכלוסים בערביי ישראל ייעשה אך ורק בהסכמתם.

6. ישראל תקבל שטחים רק מהגדה, ותעביר שטחים לגדה ולעזה.

עקרונות לחילופי השטחים

1. השטחים שיסופחו לישראל יהיו קטנים ככל האפשר, עם מקסימום ישראלים וללא אוכלוסייה פלסטינית.

2. תיקוני הגבול ייעשו ללא פגיעה משמעותית במרקם החיים הנוכחי של הפלסטינים.

3. חילופי שטחים ייעשו רק לאורך הקו הירוק.

4. לא תתקיימנה "מובלעות" בשום צד.

5. לפלסטין יהיה קשר יבשתי מלא עם ירדן ומצרים.

6. המסדרון בין הגדה המערבית לעזה לא יפגע בריבונות ישראל.

7. לא יועברו שטחים מאוכלסים ממדינת ישראל שלא בהסכמת תושביהם.

8. מזרח ירושלים תחולק עלֿפי הפריסה הדמוגרפית (מתווה קלינטון).

9. באגן הקדוש יתקיים משטר מיוחד נוסף על חלוקת הריבונות בין הצדדים.[52]

10. הסדרי תחבורה ותעופה ילוו את חלוקת הריבונות ללא פגיעה בה.

11. ישראל תיהנה מֿ2-3 אתרים להתרעה מוקדמת בשטח פלסטין.

הנחות ועקרונות אלו מובילים אותי לשרטוטה של המפה המציעה את הדברים הבאים:



1. חילופי שטחים בהיקף של 4 אחוזים- 255 קמ"ר

2. 75 אחוז מהישראלים בריבונות ישראל- 340 אלף ב-43 ישובים וכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים

3. 25 אחוזים מהישראלים לפינוי- 115אלף ב-94 ישובים

4. ללא אוכלוסייה פלסטינית ( 250 אלף פלסטינים מועברים לריבונות פלסטינית ומאבדים את התושבות הישראלית)



לסיכום, גבולות יוני 67 משמשים כבסיס לפתרון הסוגיה הטריטוריאלית בין ישראל לפלסטינים , אך הם כרוכים בחילופי שטחים ביחס 1:1 בשל מפעל ההתנחלות הישראלי בשטחים. פריסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית בסמוך לקו הירוק מעצבת מחדש את קו הגבול בין ישראל לפלסטין ותחייב תיקוני גבול באופן שיבטיח את הישארותם של 75 אחוזים ממנה בריבונות ישראל בתמורה לשטחים ברי התיישבות וללא אוכלוסייה, אשר ישראל תעביר לפלסטינים.

















מקורות נבחרים



1. אדליסט רן, אהוד ברק- מלחמתו בשדים, הוצאת כנרת,זמורה- ביתן, וידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2003

2. אדמוני יחיאל, עשור של שיקול דעת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992

3. אלדר עקיבא ועידית זרטל, אדוני הארץ, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2004

4. אלון יגאל, כלים שלובים, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1980.

5. אלון יגאל, בחתירה לשלום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989.

6. אריאלי שאול, תפשת מרובה לא תפשת, גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, 2006.

7. אריאלי שאול, דובי שורץ והדס תגרי, עוון ואיוולת, על ההצעות להעביר ישובים ערביים מישראל לפלסטין, מכון פלורסהיימר, 2006

8. אריאלי שאול, "ירושלים – בדרך להסדר קבע", עדכן אסטרטגי, כרך 8, גיליון 1, מאי 2005, עמ' 17-24

9. ביגר גדעון, ארץ רבת גבולות,

10. גזית שלמה, פתאים במלכודת, הוצאת זמורה ביתן, 1999

11. חפץ ניר ובלום גדי, הרועה, הוצאת למשכל, 2005

12. כהן הלל, הנפקדים הנוכחים – הפליטים הפלסטינים בישראל מאז 1948, המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, מכון ון ליר, ירושלים, 2000.

13. כץ יוסי, מדינה בדרך, הוצאת מגנס, ירושלים, 2000

14. רובינשטיין דני (עורך), קמפ דיוויד 2000 – מה באמת קרה שם? הוצאת עליית הגג, 2003.

15. פולמן ישעיהו, סיפורה של גדר ההפרדה, האומנם הפקרת חיים? הוצאת כרמל, 200

16. פרס שמעון, "כעת מחר", ספרי מבט, 1978

17. רבין יצחק, פנקס שירות, ספריית מעריב, ספטמבר 1979

18. שיפטן דן, כורח ההפרדה, ישראל והישות הפלסטינית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, 1999.





--------------------------------------------------------------------------------

[1] אל"מ במיל' שאול אריאלי, מוסמך בית הספר למינהל עסקים באוני' ת"א, לשעבר מח"ט עזה, ראש מנהלת הסכם הביניים בתקופת רבין ופרס וראש מנהלת השלום במשרדו של אהוד ברק. כיום, מיוזמי הבנות ז'נבה, חבר הנהלת המועצה לשלום וביטחון ומנהל פרויקטים. פרסם עשרות רבות של מאמרים וארבעה ספרים בתחום הסכסוך הישראלי פלסטיני .



[2] להרחבה ראו דן שיפטן, כורח ההפרדה, ישראל והישות הפלסטינית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, 1999. שאול אריאלי, תפשת מרובה לא תפשת, גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, 2006. שאול אריאלי, דובי שורץ והדס תגרי, עוון ואיוולת, על ההצעות להעביר ישובים ערביים מישראל לפלסטין, מכון פלורסהיימר, 2006

[3] בדו"ח הוועדה המלכותית ,1937, בפרק הפותח, סעיף 3 נכתב: " הנהגת משטר המנדטים בארץ בכלל והמנדט הפלסטיני בפרט, נבעה מתוך האמונה כי במרוצת הימים יתברר כי ההתחייבויות שהתחייבו כלפי הערבים וכלפי היהודים תהיינה מתיישבות אלה עם אלה, שכן הברכה החומרית שהעלייה היהודית תביא לארץ בכלל תפעל פעולה מרגיעה על ערביי פלסטינה. אמונה זו לא היה לה יסוד, ולדעתנו אין תקווה כי יהיה לה יסוד להבא".

[4] ז'בוטינסקי סבר כי רק ארץ ישראל על שתי גדות הירדן תהיה מסוגלת כלכלית לקלוט 3-4 מיליוני יהודים

[5] המלצת הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין פלסטינה זכתה לתואר "חלוקה (מדינית) עם אחדות כלכלית". שיתוף הפעולה הכלכלי כלל ניהול משותף של מסילות הרכבת, הכבישים הבינארציים, שירותי הדואר, הטלפון והטלגרף ונמלי חיפה ויפו.

[6] דו"ח מסכם של זלמן ליפשיץ. "ועדת הגבולות- הצעות לחלוקת הארץ מיום 14.4.38", הערה 39 אצל יוסי כץ,מדינה בדרך, הוצאת מגנס, ירושלים, 2000, עמ' 24

[7] מעניין לציין כי גדולה של המדינה היהודית המתבקשת עמד על כ-10,000 קמ"ר בלבד- כמחצית משטחה של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק.

[8] ביגר גדעון, ארץ רבת גבולות, עמ' 209

[9] מדיניותו של דיין כונתה "חלוקה פונקציונאלית", בעוד אצל פרס היא כונתה "פשרה פונקציונאלית". כך דיין במכתב לאשכול בספטמבר 1968: "כידוע, איני גורס תחימה של גבול מדיני בין ישראל לשכנתה המזרחית, בין שזו ירדן ובין שזו מדינה פלסטינית, מערבית מנהר הירדן" (יחיאל אדמוני, עשור של שיקול דעת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992). כך פרס בספרו כעת מחר: " מסגרת היחסים אשר תיקבע ליהודה ושומרון ולרצועת עזה - בין בהסדר שלום ובין בהסדר ביניים לקראתו- צריכה להבטיח את היסודות האלה: גבולות פתוחים, תשתית כלכלית משותפת..." (שמעון פרס, "כעת מחר", ספרי מבט, 1978).

[10] ראוי לציין כי "אחדות העבודה" שינתה את עמדתה ההיסטורית. ב-1944, פרשה "אחדות העבודה" ממפא"י על רקע התנגדותה ל"תוכנית בולטימור", שעיקרה היה הקמת מדינה יהודית בחלק מא"י המנדטורית.

[11] אם כי ב-30 באוקטובר 1967 הורה יגאל אלון לראשי אגף המדידות למחוק את הקו הירוק מכל המפות שהופקו מאז ואילך.

[12] מעניין לציין כי ממשלת הליכוד הלאומי בהשתתפות מנחם בגין ובראשות לוי אשכול קיבלה פה אחד ב-19 ביוני 1967 החלטה המביעה נכונות לסגת מכל סיני ורמת הגולן תמורת פירוזם במסגרת הסכמי שלום, חופש שייט וערבויות למי הירדן. לגבי רצועת עזה עמדת ראש הממשלה היתה כי זו היוותה סיכון ביטחוני לישראל תחת הכבוש המצרי ולכן יש להשאירה בשליטת ישראל.

[13] אלון ביקש למצוא את הפשרה הטריטוריאלית במתח שבין ביטחון לדמוגרפיה. בספריו כלים שלובים (הוצאת הקבוץ המאוחד, 1980) ובחתירה לשלום (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989) הוא כותב כי " אין לסגת לגבולות 1967 כי חזרה אל גבולות בלתי בטוחים היא מלחמה בטוחה בעתיד הלא רחוק". עם זאת הוא הקפיד לציין כי תמיד התנגד למדינה דו לאומית.

[14] אלון, כמו כל שאר ההנהגה, כיוון לירושלים "המאוחדת" פרי החלטת הממשלה מ-26 ביוני 1967 שהוסיפה לירושלים המערבית 70 אלף דונם מהגדה המערבית ובכלל זה ירושלים המזרחית שהשתרעה רק על 6000 דונם.

[15] למרות עמדתו זו ביקש אלון בינואר 1968 להקים שכונה יהודית ליד חברון, ובעקבות כך הוקמה אז קריית ארבע , שאכלוסה החל בשנת 1971. כמו כן, ב-1974 הציע אלון את "תוכנית יריחו", על פיה תחזיר ישראל לירדן את יריחו וסביבותיה בתמורה להסכם ביניים הדומה להסכמים שהושגו עם מצרים וסוריה במהלך אותה שנה.

[16] יצחק רבין, פנקס שירות, ספריית מעריב, ספטמבר 1979, עמ' 551-549

[17] למעט קריית ארבע שהוזכרה, ועופרה שפרס אפשר את הקמתה ב-1975.

[18] בהחלטת הממשלה מספר 803 מיום 27 ביולי 1977 נקבע כי " בממשלה שבה ומסמיכה את הוועדה להתיישבות, המשותפת עם ההנהלה הציונית, להחליט על הקמת חישובים חדשים".

[19] ב-23 בספטמבר 1977, שלושה ימים לפני הצגת "תוכנית שרון" חשף העיתונאי אהרון בכר בידיעות אחרונות כי התוכנית מתבססת במידה רבה על נייר העבודה, שכונה "השדרה הכפולה" שהגיש הארכיטקט אברהם וכמן בינואר 1976 לראש הממשלה רבין אשר דחה אותה. אצל ניר חפץ וגדי בלום, הרועה, הוצאת למשכל, 2005, עמ' 314.

[20] שמעון פרס, כעת מחר, ספרי מבט, 1978.

[21] שם.

[22] בהחלטת הממשלה מספר 262 מיום ה-3 בינואר 1978 נקבע בין היתר "..לאשר את סלילת הדרכים ביהודה ובשומרון כפי שהציע שר החקלאות ובהתאם למפה שהביא לידיעת הממשלה(המפה נמצאת במזכירות הממשלה)".

[23] אצל עקיבא אלדר ועידית זרטל, אדוני הארץ, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2004, עמוד 88.

[24] הרועה, שם,עמ' 313.

[25] על פי הערכות שונות, מדינת ישראל השקיעה בגדה המערבית וברצועת עזה כמאה שבעים וחמישה מיליארד שקלים בארבעים שנות שלטונה שם.

[26] להרחבה ראו עידית זרטל ועקיבא אלדר, אדוני הארץ, כנרת זמורה ביתן דביר, 2004, עמ' 258- 267.

[27] בהחלטת ממשלה מספר שהת/12 נקבע " לאשר את הקמתם של היישובים המפורטים להלן, ביהודה ושומרון, בשנת 1978(רשימה של 10 ישובים) הישובים יעלו על הקרקע בקצב של שני ישובים או יישוב אחד- לחודש". ב-11 בנובמבר 1979 , החלטה מספר 145 של הממשלה, נכתב " מדיניות ההתנחלות- מחליטים (פה אחד): להרחיב את ההתנחלות ביהודה , בשומרון, בקעת הירדן, חבל עזה ורמת הגולן, על ידי תוספת אוכלוסים ליישובים הקיימים ועל ידי הקמת ישובים נוספים על קרקע שבבעלות המדינה". בהחלטת הממשלה מספר נח/2 , יום ה-25 בנובמבר נכתב "הרחבת התנחלויות- ...להקים 19 הישובים שאושרו להקמה...להתחיל באזרוח 12 היאחזויות הנ"ל... לבצע תכניות בינוי רב שנתית של 10,000-15,000 יחידות דיור לשנה".

[28] השנתון הסטטיסטי לישראל, 1993.

[29] רבין שלל ביוזמתו את רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית נוספת בשטח שבין ישראל לירדן ומו"מ עם אש"ף. הוא ביקש להגיע להסדר עם ירדן, לאחר שראש הממשלה שמיר טרפד את הסכם לונדון שהושג על ידי שר החוץ פרס והמלך חוסיין ב-אפריל 1987 ולאחר הודעתו של המלך על התנתקותו מהגדה ביולי 1988. להרחבה אודות היוזמה ראו שלמה גזית, פתאים במלכודת, הוצאת זמורה ביתן, 1999, נספח 3 עמ' 304-301304.

[30] בשמיני באפריל 1993, בדבריו בכנסת אמר רבין: "... תכלית הסגר הזה ליצור, לא במכה אחת, יתר הפרדה, בלי כל קשר לשאלת התהליך המדיני... נוצרה לדעתי הזדמנות לפתור בעיות נוספות בכלכלה ובחברה הישראלית... אני מסתכל קדימה ומאמין שאפשר ליישם את האמצעים שהתחלנו לנקוט בתהליך מדורג, כי אי אפשר לעשות זאת במכה אחת. אי אפשר לשנות דברים שהשתרשו במשך 26-25 שנים..."

[31] דן שיפטן, שם, עמ' 51-50

[32] עלֿפי "הצהרת העקרונות" שנחתמה בין ישראל לאש"ף בספטמבר 1993, והסכם הביניים שנחתם בספטמבר 1995, נקבעו שלושה סוגי אזורים ביהודה ושומרון. שטח A – שטח תחת אחריותה המלאה של הרשות הפלסטינית, שנטלה את כל הסמכויות האזרחיות, והסמכות לביטחון ולסדר ציבורי מידי ישראל. שטח B – כמו שטח A, למעט זאת שישראל החזיקה בסמכות גוברת לביטחון ולמלחמה בטרור בשטחים אלו. שטח C – שטח שבו ישראל החזיקה בסמכויות האזרחיות לתשתית בלבד, בסמכות הביטחון ובסמכויות לסדר הציבורי. שאר הסמכויות הפונקציונאליות והפרסונאליות ביחס לפלסטינים הועברו לידי הרשות הפלסטינית.

[33] רובינשטיין (עורך), עמ' 100-101.

[34] מוריס וברק עמ' 121.

[35] משרד החוץ, שנתון המסמכים הרשמיים 1994, ירושלים, 1996, עמ' 414-415.

[36] הארץ, 25 בינואר 1995.

[37] לפירוט התוכניות ראה ישעיהו פולמן, סיפורה של גדר ההפרדה, האומנם הפקרת חיים? הוצאת כרמל, 2004, עמ' 178-88

[38] הארץ, 25.1.95.

[39] רן אדליסט, אהוד ברק- מלחמתו בשדים, הוצאת כנרת,זמורה- ביתן, וידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2003, עמ' 422.

[40] פריש פליקס, מערכת הביטחון תקים גדר מערכת לאורך קו התפר, YNET, 25.12.00

[41] 62.5% לשרון ו-37.4% לברק

[42] בנובמבר 2000, אישר ברק תוכנית להקמת מכשול נגד כלי רכב ממושב מי עמי ועד למחלף לטרון. לתוכנית אושרו מאה מיליון ש"ח אך הוקצבו רק חמישה-עשר מיליון ש"ח שאפשרו למע"ץ להקים בקטעים קטנים של התוואי שאושר מעקה בטיחות המונע מעבר כלי רכב.

[43] NRG,;;.9.01

[44] היום השביעי, 14.4.01.

[45] כפי שהתבטא השר אפי איתם, "אתה לא בונה גדר באמצע הבית". אצל ישעיהו פולמן, סיפורה של גדר ההפרדה, האומנם הפקרת חיים, הוצאת כרמל, 2004, עמ' 132.

[46] בסקר מעריב מהעשרים ואחד ביוני 2002, נמצא כי שרון איבד תוך שבועיים 8% ממידת שביעות הרצון של הציבור ממנו.

[47] אזרחים ואנשי כוחות הביטחון

[48] ניתן למנות בין המרכזיות שביניהן את האגודה לזכויות האזרח בישראל, במקום – מתכננים למען זכויות בתכנון, המוקד להגנת הפרט, "עיר עמים" ורבנים למען זכויות אדם, שהיו שותפות לחלק ניכר מן העתירות כנגד תוואי הגדר

[49] המחבר הינו מיוזמי הבנות ז'נבה והיה אחראי בין היתר על המשא ומתן הטריטוריאלי ועל סרטוט קו הגבול במסגרתה. ראה www.shaularieli.com

[50] "גם המלך שלמה מסר שטחים מארץ ישראל", הארץ, 22 באפריל 2005.

[51] הפליטים הפנימיים הם ערבים-פלסטינים שעזבו או גורשו ממקום מושבם במהלך מלחמת העצמאות, לא הורשו לחזור לביתם על ידי מדינת ישראל, והפכו תושבים של כפרים ערביים אחרים שנשארו בתחומי מדינת ישראל. ר' הלל כהן, הנפקדים הנוכחים – הפליטים הפלסטינים בישראל מאז 1948, המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, מכון ון ליר, ירושלים, 2000.

[52] להרחבה ראו אריאלי שאול, "ירושלים – בדרך להסדר קבע", עדכן אסטרטגי, כרך 8, גיליון 1, מאי 2005, עמ' 17-24.





+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page


 [חזרה לראש הדף]