עברית English זרקור על לב הסכסוך הישראלי פלסטיני, תוך דיון ביקורתי והצעת חלופות שונות, הכוללות נתונים ומפות יחודיות, לסוגיות שעל סדר היום הלאומי- פליטים, ירושלים, התנחלויות, גבולות,ביטחון, גדר ההפרדה, הינתקות,היתכנסות, מפת הדרכים , יוזמת ז'נבה, אש"ף וחמאס, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית ועוד.

 

תאריך ושעה
 



דף הבית >> מאמרים >> מאמרים - התהליך המדיני עם הפלסטינים >> ישור קו עם הרחוב המאוכזב(אופקים חדשים)
 

ישור קו עם הרחוב המאוכזב

 
רק תודעת ה"אין ברירה" בקרב הצדדים תיתן תקווה למשא-ומתן. הגורמים שיצרוה ב-1993 תקפים גם עשור מאוחר יותר . על ישראל להכיר בכישלונה לקבל הכרה בינלאומית למפעל ההתנחלות בשטחים לאחר 1967, ועל הפלסטינים להכיר כי יש לפתור את בעיית הפליטים ברוח החלטת מועב"ט 242 הפרגמאטית ולא ברוח 194 האוטופית.


"הצהרת העקרונות" (הסכם אוסלו), שנחתמה בין אש"ף לממשלת ישראל ב-93', הייתה אמורה להוות את מפת-הדרכים ליישובו הסופי של הסכסוך בן מאה השנים בין ישראל לפלסטינים. בהכרה ההדדית – כפי שפורסמה בחילופי האגרות בין יצחק רבין ליאסר ערפאת באוגוסט 93' וצורפה להצהרת העקרונות – דילגו המנהיגים מעל תודעה ציבורית ותיקה ופסימית של מאבק "סכום אפס": הרווח של האחד הוא הפסדו של השני.
אולם מאז הצהרת העקרונות כשלו המנהיגים בניסיונם לממש את ה"קפיצה" התודעתית, הלכה למעשה, לכדי יצירתה של הוויה חדשה, שתכוֹנן עם השנים תודעה של "win win " בקרב העמים. כך צנחו, יחד עִם עַמָם, לבור שכָּרו במו-ידיהם.
הישראלים כשלו להבין כי תפישת "עיצוב המציאות" שלהם, שביססה את אחיזתם בארץ-ישראל, איבדה מתוקפה הבינלאומי לאחר 67', והמשיכו להיאחז בה גם במהלך יישומו של הסכם אוסלו. ואילו הפלסטינים כשלו פעמיים: כאשר, למרות התחייבותו של ערפאת לרבין לפתור את הסכסוך באמצעות מו"מ בלבד, הרשות הפלסטינית התירה לארגונים האיסלמיים להמשיך לתופף על תופי הסירוב והאלימות באוזני הציבור הפלסטיני, עד שנאלצה להצטרף אליהם; וכאשר סירבו לקבל את המציאות המתהווה בסוגיית הפליטים, והמשיכו לטפח בקרב בני עמם את חלום השיבה כאילו הוא בר-השגה.
האפשרות להחייאתו של התהליך המדיני כיום תלויה בשני תנאים: בכינון מחדש – לאחר עשור מתיש של אלימות ושל תהליך מדיני – של תודעת ה"אין ברירה" (mutually hunting stalemate ) שהובילה להסכמי אוסלו; ובוויתור על שוט-האיומים ההדדי, שנהגו להשתמש בו כחלופה למשא-ומתן: ישראל – בהרחבת ההתנחלויות והפלסטינים – בטרור. רק אם יתקיימו שני התנאים הללו – יוחזר האמון הנדרש לניהול הדדי של תן וקח. 
 
תודעת ה"אין ברירה" שהובילה להצהרת העקרונות נוצרה משילובן של תובנות ישנות וחדשות בקרב שני הצדדים.
התובנה הישראלית הראשונה הייתה שהאינטרס הלאומי הישראלי מזוהה זה שנים רבות עם שמירת זהותה היהודית של מדינת ישראל. כפי שבן-גוריון טען בתום מלחמת העצמאות, באומרו: "צה"ל יכול לכבוש את כל השטח בין הירדן לים. אבל איזו מדינה תהיה לנו? תהיה לנו כנסת עם רוב ערבי. בין שלמות הארץ למדינה יהודית – בחרנו במדינה יהודית".
התובנה השנייה הייתה דמוגרפית: המנהיגות הישראלית עמדה בפני נתונים שהצביעו על כך שהיהודים עתידים להפוך למיעוט בקרב האוכלוסייה שממערב לירדן, אם לא תיכּוֹן הפרדה בין העמים על בסיס הקו הירוק.
ותובנה שלישית: האינתיפאדה שפרצה ב-87' אכן העידה כי השליטה בעם אחר אינה מספקת לבדה את הביטחון הנדרש, וגם גובה מחיר דמים ומחיר כלכלי כבדים ביותר.
גם באש"ף נבנתה תודעת ה"אין ברירה" מתוך שילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים. ועידת אלג'יר ב-88' הייתה נקודת ציון חשובה, שכן בעקבותיה אירעו שני דברים: חוסיין מלך ירדן הודיע על ההפרדה המדינית והמנהלית של הגדה המערבית מממלכת ירדן ועל ההכרה באש"ף כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני; וגם אש"ף מצדו הבהיר לישראל כי הוא הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני, לרבות בוועידת מדריד.
במקביל עברה מנהיגות אש"ף תהליכים מעצבים, שהביאו להבשלת תודעת ה"אין ברירה". עם תהליכים אלה ניתן למנות את קריסת ברית-המועצות; את תמיכתו של ערפאת בעיראק במלחמת המפרץ ב-91', שהביאה לירידת קרנו במערב ובעולם הערבי; ואת תנופת ההתנחלות הישראלית בירושלים ובגדה המערבית, שהעיבה על ישימותה הטריטוריאלית של החלטת האו"ם 242. בקרב אש"ף הלכה והתבססה התובנה, כי הכרזת העצמאות של 88', בהיעדר תמיכה אמריקאית ובינלאומית, עשויה להצטרף ל"סל החלומות הבלתי-ממומשים" הפלסטיני. תובנה זו, וההכרה בדבר מגבלות הכוח הפלסטיני, הנביטו את החלופה המדינית לדרך הטרור. "תכנית השלבים" הייתה ביטוי ראשון להכרה במגבלות הטרור.

שנים רבות סירבה ישראל להיפרד מתפישת "עיצוב המציאות", שלפיה העשייה היא הקובעת את גבולות הקבע של מדינת ישראל. זה התחיל בשנת 39', כאשר הנהגת היישוב הצליחה בעשייה התיישבותית להגדיל את שטחה של המדינה היהודית מ-17% משטחי ארץ-ישראל המערבית לכ-55% בכ"ט בנובמבר 47' ול-77% לאחר מלחמת העצמאות (שהיהודים הופכים בפעם הראשונה לרוב בארץ עקב תופעת הפליטים הפלסטינים). השטחים שנכבשו ב-67' הוחזקו במשך עשור כ"פיקדון" להסכמי שלום עם מדינות ערב, והחלטת ממשלת הליכוד ב-77' למחוק את ה"קו הירוק" מן המפות ולהאיץ את ההתיישבות בשטחים, החזירה עטרה לראשה של תפישת "עיצוב המציאות". עד 93' כבר הגיע מספר הישובים ביש"ע ל-140, ובהם אוכלוסייה של כרבע מיליון ישראלים (כולל במזרח-ירושלים). גם במהלך תקופת הסכם הביניים (94'-99'), לא פסקו ממשלות ישראל השונות מלפעול להרחבת מפעל ההתיישבות ביהודה, בשומרון ובעזה, (כפי שבא לידי ביטוי בסלילת צירים עוקפים, בהגדלת שטחי השיפוט, בפיתוח תוכניות מתאר, בהקצאות ייחודיות, בתקציבים מוגדלים ובאי-אכיפת החוק כלפי פעולות לא חוקיות של המתנחלים), עד שהגיע להיקף של למעלה מ-400 אלף ישראלים ב-2002.
בהסכמים השונים, ובעיקר במו"מ להסכם הקבע, ניסתה ישראל לקבע את המציאות הזאת, כפי שניתן לראות אף בנאומו של רבין בכנסת ב-5 באוקטובר 95': "...את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל, שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, ולצדה ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. ...גבולות מדינת ישראל, לעת פתרון הקבע, יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. ואלו הם עיקרי השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים ואת גבעת-זאב. גבול הביטחון להגנת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב-יותר של המושג הזה".
הפלסטינים מצדם נהנו מתמיכת העולם, שהגדיר את ישוב ההתנחלויות כפעילות המנוגדת לחוק הבינלאומי, וסירבו לקבל את התביעות הישראליות במו"מ להסכם הקבע. לטענתם, הם נדרשו כבר ב"הצהרת העקרונות" לוויתור המשמעותי ביותר על חלום "פלסטין הגדולה", עד כדי הסתפקות ב-23% בלבד ממנה. הפרשנות הפלסטינית להחלטת 242 הייתה ונותרה כמו בנוסחת סאדאת ב-78' ובנוסחת לבנון ב-2000, קרי: נסיגה מלאה של ישראל לקווי 67', עם הבעת נכונות לתיקוני גבול קלים, בהתאם לצרכיה החיוניים של מדינת ישראל (כמו גוש-עציון והשכונות הישראליות במזרח-ירושלים).
העמדה העקרונית הזאת של הפלסטינים לאורך כל המשא-ומתן חלחלה בהדרגה אל התודעה הישראלית. העמדה הישראלית, שהחלה בהצעה של 40% מן השטחים (שטחי A ו-B ) ועוד "מה שלא נדרש למדינת ישראל", קיבלה רק בשלהי שנת 2000 את העמדה הפלסטינית, שגרסה 100% (הגדה המערבית ועזה) "פחות מה שמאוד נדרש לישראל". היפוך זה היה מאוחר מדיי, ואף שעוּגן בהצעת קלינטון בדצמבר 2000, לא הצליח להביא את הצדדים לכדי סיכום הסוגיה הטריטוריאלית טרם החלפת שלטונו של ברק.
ישראל כשלה גם בניסיונה להעניק לפלסטינים את תחושת ה"סוף לכיבוש". הדילמה הישראלית נבעה מהרצון להיפרד מהפלסטינים, אך לא מהשטחים שלהם. הישראלים לא היו אמפתים לפלסטינים, וסדרי העדיפויות שלהם נבנו על בסיס האינטרס הישראלי בלבד. ראשי הממשלות הישראלים נתנו למערכת הביטחון ולצה"ל לנווט את המציאות בתקופת הביניים (ומאוחר יותר הם אף מיאנו להיפרד מהתפקיד המרכזי הזה, גם אם לא במוצהר). המערכת הצבאית והביטחונית, גם אם הייתה אמונה על עבודת המטה, על השתתפות במו"מ ולעתים אף על ניהולו ועל תהליך היישום, לא קיימה שיח רצוף ומלא עם הדרג המדיני הישראלי לגבי תפישתו את הסדר הקבע. לעתים אימצה המערכת הביטחונית חשיבה ועמדות לטווחים קצרים בנושאי הביטחון השוטף, בשל היעדר גיבוי מהדרג המדיני. כך נוצרה מציאות יומיומית קשה ביותר לפלסטינים, שנשארו תחת כיבוש – רק באדרת אחרת.
ואולם גם המנהיגות הפלסטינית כשלה, כאשר לא הכשירה את עַמָה לפיוס הנדרש עם ישראל, והתעלמה מהסתה מתמשכת בספרי לימוד רוויי-משטמה וממחיקתה של ישראל מכל מפה וספר. במקביל, נהגה המנהיגות הפלסטינית בפייסנות כלפי ארגונים איסלמיים קיצוניים, השוללים כליל את זכות קיומה של מדינת ישראל. ניסיונה של הרשות לשמור על "אחדות השורות" הפלסטינית הוא שאיפשר לחמאס ולג'יהאד האיסלמי להגביר את המתחים הקיימים בין הצדדים על-ידי פעולות טרור עד אובדן האימון ההדדי שכה נדרש לתהליך. גם אם ערפאת יטען כי ישראל לא השאירה לו חלופה מדינית אחרת, הרי שחזרתו מההתחייבות לנטישת הטרור ב-93', לא תיסלח לו – לא על-ידי הציבור בישראל ולא בארה"ב. הפרת ההתחייבות הזאת התבטאה ביצירת התנאים הפוליטיים והחברתיים לצמיחת התנזים כמתחרה לחמאס ולגי'האד על לבו של הרחוב הפלסטיני ובשילוב גורמים במנגנוני הביטחון שלו בפיגועים נגד ישראל.
ועוד כישלון גדול נרשם להנהגה הפלסטינית, והוא כישלונה בהקשר של "זכות השיבה". בהחלטת עצרת האו"ם 194, קיבלו הפלסטינים זכות לשוב לאדמותיהם לאחר המלחמה או לקבל תמורתן פיצויים. אולם החלטתו של בן-גוריון מנעה מהם לעשות זאת. זו הייתה החלטה קשה, ולדעתי גם בעלת מימד מוסרי בעייתי, אם כי הייתה לגיטימית מהבחינה הלאומית – לאור המאורעות שקדמו למלחמה. עם חלוף השנים ונוכח התגברות המצוקה במחנות הפליטים, הפכו הסיפורים על הרכוש ועל האדמות שנותרו מאחור לאתוס לאומי מאחד, המזין את הזהות הפלסטינית (עד עצם היום הזה). אין ספק כי ה"נאכְּבָּה", ויותר ממנה סוגיית הפליטים, הפכו למרכיב מרכזי בעיצוב הקולקטיב הפלסטיני. אולם ההנהגה הפלסטינית חסְרה את האומץ הנדרש כדי להתייצב בפני עמה, ולשכנעו כי "זכות השיבה" שמורה לו רק למדינה הפלסטינית שתקום, ולא למדינת ישראל. היא לא השכילה להפנים את השינוי בעמדה העולמית מהחלטת האו"ם 194 – להחלטת מועצת הביטחון 242 ("יש להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים") וכלה בהצעת קלינטון ב-2000.
הפלסטינים גם התעלמו מן התחושות הישראליות כי "הסכם אוסלו" אינו אלא חלק מ"תורת השלבים" לחיסול ישראל ומהעובדה הבסיסית שהמאבק הישראלי ביסודו הוא על קיום ישראל ולא על החזקת השטחים. אטימות זאת מתבטאת במלוא חריפותה במסמך רשמי שחיבר חבר הוועד הפועל של אש"ף ומחזיק תיק הפליטים והעקורים בארגון, ד"ר אסעד עבד-רחמן, ביוני 99': "בניגוד לכל מה שנאמר בעבר, אני סבור כי לשיבת הפליטים תהיה השפעה מועטה על התושבים היהודים הנוכחים, ובנוסף הם יביאו לגידול בתוצרת החקלאית, שהחל לאחרונה לסגת כתוצאה מההידרדרות הפוליטית והאידיאולוגית בקיבוצים... המספרים מגלים כי למעלה מ-78% מהאוכלוסייה היהודית חיים באיזור ששטחו אינו עולה על 15% משטחה הכולל של ישראל... האיזור הנותר הוא בעיקרון אדמת הפליטים הפלסטינים. פרט לכמה מרכזי התיישבות... אזורים אלה נטושים. חיים בהם כ- 154,000 יהודים... לפיכך שיבת הפליטים לא תגרום לעקירת מספר גדול של מהגרים יהודים ממושבם הנוכחי". צריך לומר כי כבר תשע שנים לפני-כן נשבה רוח אחרת באש"ף, שבאה לידי ביטוי במאמרו של אבו-איאד "מורידים את החרב", שפורסם בוושינגטון ב-1990: "על ישראל לקבל עקרונית את זכות השיבה, אולם אנחנו מבינים ששיבה מוחלטת אינה אפשרית עוד. איננו בלתי-מציאותיים לגמרי כאשר אנו שוקלים כיצד לממש את הזכות הזאת". 

מסתבר שדווקא המלחמה בשלוש השנים האחרונות עשויה להחזיר את הצדדים לשולחן המשא-ומתן, בשל ההבנה כי אין פתרון מלבד ההשלמה עם צרכי האחר. כיום, לאחר שהכל רחצו בדם המיותר שנשפך, פני הדברים נהירים דיים כדי לספק את חצי תאוותם. האחריות להפנמת התובנות הללו מוטלת על כתפי המנהיגים, המחויבים ליטול מחדש את מושכות התהליך המדיני, ולסיים את הסכסוך, אולי דווקא במסגרת היוזמה האמריקנית העכשווית.
יוזמת ז'נבה תומכת ומשלימה את "מפת הדרכים" בהיותה מודל לשלב השלישי שלה. לתהליך הדרגתי נדרש בסופו פתרון ידוע מראש לכל השאלות של הסדר הקבע, אחרת כל צד מאמין שהיא מובילה להסדר שלו. כדי שמפת הדרכים לא תתרסק כמו תהליך אוסלו, ז'נבה צריכה להוות את השלב האחרון והאור בקצה המנהרה.
יוזמת ז'נבה היא תהליך חינוכי ודמוקרטי, משום שזו הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שהקונסנסוס הקיצוני והאלים נשבר ומתקיים ויכוח פנימי בתוך שתי החברות בין קיצוניים למתונים. המתונים הצליחו להשלים את תהליך ההתפכחות הארוך ונפרדו- הישראלים מחלום "ישראל הגדולה" והפלסטינים מחלום השיבה. הקיצוניים עדיין מחזיקים בחלומות אלו של "הכל או לא כלום" שיובילו בסופו של דבר להפסד של שני הצדדים את אשר ביכולתם לקבל היום באמצעות "יוזמת ז'נבה"..
אל"מ (מיל') שאול אריאלי היה ראש מנהלת השלום במשרדו של ראש הממשלה אהוד ברק בשנים 1999-2001. לפנים היה ראש מנהלת הסכם הביניים בצה"ל ומפקד חטיבה ברצועת עזה. 

*************************************************************************

דוד בן -גוריון, בתוך: דברי הכנסת, כרך 1, 4 באפריל 1949

היהודים צפויים להוות רוב של 51% בשנת 2010, להידרדר ל-47% ב-2020, ול-37% ב-2050. הפרדה תביא את השיעורים ל-79%, 77% ו-74% בהתאמה (דה פרגולה, 2000).

ירושלים המאוחדת משתרעת על 61 קמ"ר משטחי הגדה, וכוללת כפרים ועיירות שלא הייתה בינם לבין מזרח ירושלים כל זיקה מוניציפלית. בשנת 67' השתרעה מזרח ירושלים על 7 קמ"ר בלבד, לרבות 980 הדונמים של העיר העתיקה.

בקמפ -דייוויד עמדה ההצעה הישראלית על 650 קמ"ר, מול העמדה הפלסטינית של כ-100 קמ"ר. בטאבה, שהדעות חלוקות לגבי תוקפה, עמדה ההצעה הישראלית על 350 קמ"ר, למול ההצעה הפלסטינית של 140 קמ"ר.

רון פונדק, הדרך לשלום בין מדינת ישראל למדינה פלסטינית: פרספקטיבה מתומצתת, מרץ 2000


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page


 [חזרה לראש הדף]

לייבסיטי - בניית אתרים